ביום שלישי גשום אחד, לפני שנתיים בדיוק, ישבתי על כרית המדיטציה שלי, מנסה להילחם בסערה שהתחוללה בתוכי. הייתי אמורה להרגיש שלווה, מחוברת, רגועה... אבל במקום זה, החרדה פשוט התגברה. הרגשתי כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ. איך יכול להיות שמשהו שאמור לעזור כל כך, פשוט גרם לי להרגיש גרוע יותר?

האמת היא, שאני לא לבד. מדיטציה, כמו כל כלי רב עוצמה, יכולה להיות חרב פיפיות. עבור חלק, היא מפתח לדלת של שלווה פנימית, אבל עבור אחרים, היא דווקא פותחת תיבת פנדורה של רגשות קשים.

אז למה זה קורה? ולמה אף אחד לא מדבר על זה?

השקט החושף: כשהמדיטציה מגבירה את החרדה

כשנכנסים לשקט, המחשבות מתחילות לצוף כמו עלים על נחל. חלקן נעימות, אבל חלקן... פחות. אם האמיגדלה שלנו, אותו "גלאי עשן" במוח שאחראי על תגובות פחד, נמצאת במצב של רגישות יתר (למשל, בגלל לחץ כרוני), אפילו המחשבות הקלות ביותר יכולות להפעיל אותה.

חשבו על זה ככה: אם מערכת האזעקה שלכם מכוונת לרגישות מקסימלית, היא תצלצל גם כשחתול יעבור ליד החלון. כך גם עם המוח שלנו.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. מדיטציה לא יוצרת את הרגשות האלו, היא פשוט מאפשרת להם לעלות לפני השטח. כמו ניקוי אביב למוח, היא חושפת את האבק והלכלוך שהצטבר שם.

"הכאב שאתה מרגיש הוא קדוש. זהו שליח. הקשב לו." - רומי

אחד הדברים שלמדתי מניסיוני האישי (ולא מעט תסכול!), זה שלפעמים צריך להתקדם לאט. בדיוק כמו עם אימון גופני, אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתחיל בהליכה קצרה.

נוירופלסטיות: המוח כפלסטלינה

הנה משהו מעודד: המוח שלנו הוא גמיש להפליא. המושג הזה, שנקרא נוירופלסטיות, אומר שאנחנו יכולים ממש לשנות את מבנה המוח שלנו על ידי תרגול. זו בשורה מצוינת, כי זה אומר שאפשר "לאמן" את האמיגדלה להיות פחות רגישה.

אבל איך עושים את זה בפועל?

• נשימה סרעפתית: תרגיל פשוט שעוזר להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפטטית, שאחראית על הרגעה. קחו נשימה עמוקה מהבטן, ספרו עד ארבע, החזיקו את הנשימה לספירה, ואז שחררו לאט לאט. חזרו על זה כמה פעמים.
• מיינדפולנס קשוב לגוף: במקום להתמקד במחשבות, נסו להתמקד בתחושות הפיזיות בגוף. שימו לב לנקודות המגע של הגוף עם הכיסא, לתחושת הבגדים על העור, לקצב הנשימה.
• מדיטציה מודרכת מותאמת: יש היום המון אפליקציות שמציעות מדיטציות מודרכות. חפשו מדיטציות שמכוונות להפחתת חרדה או לשיפור מצב הרוח.

שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר טארה בראך (מומלץ בחום!) שהדבר הכי חשוב הוא להתחיל לאט ולהיות עדינים עם עצמנו. זה לא מרוץ, זה מסע.

מדיטציה זה לא תרופת פלא – טעות נפוצה!

אסור ליפול למיתוס שמדיטציה פותרת את כל הבעיות. היא כלי, לא פתרון קסם. אם אתם סובלים מחרדה קשה, דיכאון או טראומה, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע. מדיטציה יכולה להיות חלק מהטיפול, אבל היא לא תחליף אותו.

אני זוכרת תקופה שהרגשתי שאני חייבת לעשות מדיטציה כל יום, גם כשזה גרם לי להרגיש רע. זו הייתה טעות! למדתי שחשוב להקשיב לגוף ולנפש שלי, ולדעת מתי לקחת הפסקה.

שאלה טובה שעולה כאן היא: האם אני עושה מדיטציה כדי לברוח מהרגשות שלי, או כדי להתמודד איתם? זו שאלה ששווה לשאול את עצמכם בכנות.

שאלות מהקהל (הדמיוני, אבל רלוונטי!):

• אביגיל מחיפה: "ניסיתי מדיטציה כמה פעמים, וכל פעם אני פשוט נרדמת! מה עושים?"

תשובה: נסו מדיטציה בעמידה או בישיבה על כיסא. ודאו שאתם לא עייפים מדי לפני שאתם מתחילים. אפשר גם לנסות מדיטציה קצרה יותר, של 5-10 דקות.

• דניאל מתל אביב: "אני מרגיש שאני לא מצליח להפסיק לחשוב! המחשבות פשוט לא עוזבות אותי."

תשובה: זה טבעי לחלוטין! המטרה של מדיטציה היא לא להפסיק לחשוב, אלא ללמוד להתבונן במחשבות מבלי להיאחז בהן. דמיינו שהמחשבות הן עננים בשמיים – הן באות והולכות.

לסיכום: נוכחות מלאה כמתנה

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון עבורי בעניין הזה של מדיטציה. לפעמים זה עובד מדהים, ולפעמים... פחות. אבל למדתי דבר אחד חשוב: נוכחות מלאה ברגע הזה היא מתנה, לא משנה איך משיגים אותה.

החודש הקרוב אני מתכננת לנסות מדיטציה בתנועה (כמו יוגה או טאי צ'י), ואעדכן כאן בהמשך איך היה...

אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של מיינדפולנס באכילה? זה משהו שתמיד עניין אותי.