האמת? תמיד קינאתי באנשים שנראים כאילו שום דבר לא יכול לשבור אותם. אתם יודעים, אלה שממשיכים לחייך גם כשהחיים נותנים להם בעיטה בבטן. חשבתי שזה קשור לגנטיקה, או אולי לאיזו תזונה סודית שהם שומרים לעצמם. אבל אז, ביום גשום אחד בנובמבר, כשניסיתי להבין למה אני מרגישה כל כך שחוקה אחרי תקופה לחוצה בעבודה, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי.
הסערה שבתוכנו – והרוגע שאחריה
חוסן נפשי. זה לא קסם, זה לא סוד כמוס, וזה בטח לא תכונה מולדת. זה משהו שאפשר לטפח, להשקות, ממש כמו צמח. חשבתם פעם איך אנשים מצליחים לעבור משברים קשים, אסונות טבע, אובדן, ולצאת מהם חזקים יותר? איך אנשים שחיים עד גיל 100, ולאו דווקא אלה שאכלו רק ירקות אורגניים, מצליחים לשמור על שמחת חיים?
התשובה, כך נראה, טמונה ביכולת שלנו לווסת את הרגשות שלנו, להבין את המחשבות שלנו, ולהתייחס לעצמנו בחמלה. כמו סערה חזקה שמכה בנו, רגשות קשים יכולים להציף אותנו, אבל הם גם חולפים. השאלה היא, האם אנחנו נותנים להם להטביע אותנו, או שאנחנו לומדים לגלוש על הגלים?
המוח הגמיש – כמו נחל עם עלים צפים
הבנת הנפש שלנו, איך היא עובדת, היא הצעד הראשון. תחשבו על המוח כמו נחל זורם, והמחשבות שלנו הן העלים שצפים עליו. אנחנו יכולים לנסות לתפוס כל עלה, להיאבק בו, להיסחף איתו במורד הזרם – או שאנחנו יכולים פשוט לשבת על גדת הנחל, להתבונן בעלים חולפים, ולדעת שהם לא מגדירים אותנו.
זה מזכיר לי קצת את הבודהיזם, את הרעיון של "אי-היאחזות". לא להיצמד למחשבות, לא להזדהות עם הרגשות. פשוט לתת להם להיות, ואז לתת להם ללכת. וזה מדהים, כי מדע המוח המודרני מגלה את אותו הדבר! נוירופלסטיות, היכולת של המוח שלנו להשתנות ולהתאים את עצמו, מראה לנו שאנחנו לא תקועים עם דפוסי חשיבה שליליים. אנחנו יכולים ליצור מסלולים חדשים, לחזק חיבורים חיוביים, ולשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לעולם.
אבל רגע, מה זה בכלל חוסן נפשי?
במילים פשוטות, זה היכולת שלנו להתמודד עם מצבי לחץ, מצוקה ואתגרים, ולחזור לתפקוד תקין ואף לצמוח מהם. זה לא אומר שאנחנו חסינים לכאב, זה אומר שאנחנו יודעים איך לנהל אותו.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר ריק הנסון, פסיכולוג ומומחה לנוירופסיכולוגיה, שהוא תיאר את האמיגדלה, אותו חלק במוח שאחראי על תגובת ה"הילחם או ברח", כ"גלאי עשן". כשאנחנו חווים לחץ מתמשך, הגלאי עשן הזה הופך להיות רגיש מדי, ומפעיל אזעקות גם כשאין באמת סכנה. חוסן נפשי, הוא הסביר, הוא היכולת שלנו לכייל מחדש את גלאי העשן, כדי שלא נקפוץ בכל פעם שמישהו מצית גפרור.
איך מטפחים חוסן נפשי?
- נשימות עמוקות: כן, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. עצרו רגע, קחו נשימה עמוקה, הרגישו את האוויר ממלא את הריאות, ונשפו לאט לאט. זה כמו ללחוץ על כפתור "ריסט" למערכת העצבים.
- מודעות: שימו לב לתחושות הגוף שלכם. איפה אתם מרגישים מתח? מה המחשבות שרצות לכם בראש? אל תשפטו אותן, פשוט התבוננו בהן.
- חמלה עצמית: דברו אל עצמכם כמו שהייתם מדברים אל חבר טוב. היו סלחניים, היו תומכים, היו נדיבים.
- תנועה: צאו להליכה, ריקדו, תעשו יוגה. תנועה משחררת מתח ומעודדת שחרור של אנדורפינים, אותם חומרים כימיים טבעיים שגורמים לנו להרגיש טוב.
- קשרים חברתיים: אל תתבודדו. צרו קשר עם אנשים שאוהבים אתכם, שמקשיבים לכם, שגורמים לכם לצחוק.
- הגדרת גבולות: למדו להגיד "לא". תעדיפו את הצרכים שלכם, ותדעו מתי להפסיק.
הטעות הנפוצה? לחשוב שחוסן נפשי זה להיות סופרמן.
אסור לנו להאמין שאנחנו צריכים להיות חזקים כל הזמן. זה בסדר להרגיש חלשים, זה בסדר לבקש עזרה, זה בסדר לבכות. להיות אנושי זה לא חולשה, זו עוצמה.
פעם, כשעבדתי בתור [תפקיד] ב[מקום עבודה], הייתי כל כך לחוצה שאפילו שכחתי לאכול. קמתי בבוקר עם כאב בטן, הלכתי לישון עם כאב בטן. ואז, יום אחד, פשוט קרסתי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, שאני חייבת לשים את עצמי במקום הראשון. התפטרתי, לקחתי חופשה, והתחלתי לטפל בעצמי. זה היה קשה, זה היה מפחיד, אבל זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי.
שאלות מהקהל (הדמיוני שלנו, אבל לגיטימי לגמרי)
- אלי מאילת שואל: "מה עושים כשמרגישים חרדה פתאומית?" קודם כל, תזכירו לעצמכם שזה חולף. תנסו לתרגל נשימות, לצאת להליכה קצרה, או לדבר עם מישהו שאתם סומכים עליו. אם החרדה חוזרת בתדירות גבוהה, כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
- דנה מחיפה שואלת: "איך אני יכולה ללמד את הילדים שלי חוסן נפשי?" תהיו מודל לחיקוי! הראו להם איך אתם מתמודדים עם קשיים, דברו איתם על הרגשות שלכם, ועודדו אותם לבטא את עצמם.
אני עדיין לומדת, אני עדיין עושה טעויות, אני עדיין חווה רגעים של חולשה. אבל אני יודעת שאני חזקה יותר ממה שחשבתי, ואני יודעת שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי. אולי בפעם הבאה נדבר על איך לשלב מיינדפולנס בחיים היומיומיים... מי יודע?
