ביום שלישי שעבר, בזמן שניסיתי להספיק עוד מייל אחד לפני שהילדים חוזרים מהגן, הרגשתי את זה מגיע. אתם יודעים, את הצביטה הזו בחזה, הלסת הדוקה, המחשבות מתרוצצות כמו עכברים בגלגל. אמרתי לעצמי: "נועה, קחי אוויר. את צריכה 'לשחרר לחץ'." אז עשיתי מה שאני תמיד עושה – פתחתי יוטיוב לסרטון מדיטציה של 5 דקות.
אבל הפעם זה לא עבד.
אחר כך הבנתי: הפוגות קצרות של "שחרור לחץ" הן קצת כמו לשים פלסטר על שבר ברגל. זה מרגיע לרגע, אבל לא מטפל בשורש הבעיה.
אז למה בעצם הפוגות קצרות לא עובדות? כי לחץ כרוני משנה לנו את המוח. האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" קדום במוח שלנו, הופך רגיש מדי. כל גירוי קטן – צלצול טלפון, הודעה בוואטסאפ, מבט לא מרוצה – מקפיץ אותה.
האמיגדלה היא כמו ילד קטן שצועק "אש!" בכל פעם שהוא רואה נר דולק.
האמת היא שאותן מדיטציות קצרות, או טיולים בטבע אחרי יום מטורף בעבודה, הן נהדרות. הן כמו מים קרירים על מצח חם. אבל הן לא פותרות את הבעיה העמוקה יותר: את הדפוסים שהשתרשו במוח שלנו, את הלחץ המתמשך שמכבה אותנו מבפנים.
שמעתי את זה בפודקאסט של ד"ר ג'ו דיספנזה, חוקר מוח ומדיטציה, והופתעתי לגלות שהגוף שלנו ממש מתמכר ללחץ. כן, כן, שמעתם נכון. אנחנו יכולים להיות מכורים למתח, כמו שמכורים לסוכר או לקפאין. למה? כי הורמוני הלחץ כמו קורטיזול ואדרנלין גורמים לנו להרגיש... משהו. ומוח שאוהב תבניות יחפש את התחושה הזו שוב ושוב.
אבל שימו לב – לא כדאי לחכות עד שהמצב יחמיר. טעות נפוצה היא לחכות למשבר כדי להתחיל לטפל בלחץ. זה כמו לחכות שהבית יעלה באש כדי להתקין גלאי עשן.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: איך בכלל אפשר לשבור את המעגל הזה? אני מודה, אני בעצמי תוהה את זה לפעמים.
אז הנה כמה דברים שאני מנסה, ואולי יעזרו גם לכם:
- נשימה מודעת: כן, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. עצרו לרגע, שימו לב לנשימה, הרגישו את האוויר נכנס ויוצא. ארבע שניות שאיפה, שש שניות נשיפה. פשוט. עוצמתי.
* אנחנו לא צריכים "להשתחרר" מהלחץ. אנחנו צריכים ללמוד להיות איתו.
- "מקלחת חושית": מצאו משהו אחד שאתם נהנים ממנו בכל החושים. זה יכול להיות כוס תה, מוזיקה אהובה, חיבוק עם אדם אהוב. תנו לעצמכם את החוויה הזו במלואה.
- לכתוב את הפחדים: קחו דף ועט, ותכתבו את כל מה שמפחיד אתכם. בלי צנזורה, בלי ביקורת. פשוט תנו לזה לצאת. זה כמו לשחרר אדים מסיר לחץ.
הידעת? מחקרים מראים שכתיבה על רגשות עוזרת להפחית חרדה ודיכאון.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לנסות את כל זה, יש מיתוס אחד שאני רוצה לנפץ: "אם אני רק אנוח מספיק, הכל יסתדר." מנוחה חשובה, אבל היא לא תמיד מספיקה. לפעמים אנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו לחיים, את האופן שבו אנחנו מגיבים ללחץ.
- לחץ הוא לא תמיד אויב. הוא יכול להיות מורה.
שאלה מהקהל (בדויה, כמובן): "אורן מחיפה שואל: אני מנסה הכל, אבל עדיין מרגיש חרדה כל הזמן. מה עושים?"
תשובה: אורן, קודם כל, חשוב לזכור שאתה לא לבד. אם אתה מרגיש שהחרדה משתלטת עליך, חשוב לפנות לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי, תרופות – יש הרבה אפשרויות שיכולות לעזור.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטות האלו – אשמח לשמוע איך היה. אולי בפעם הבאה ניגע בשיטות יעילות לשנות את דפוסי החשיבה השליליים שלנו. בינתיים, תזכרו: הנוכחות המלאה, הרגע הזה ממש, היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. גם בתוך הסערה.
