ביום שלישי האחרון, בזמן שעמדתי בתור לקפה ב"קפה גרג" ליד העבודה (מקום הומה אדם, בטח מוכר לכם), שמעתי שיחה בין שתי נשים. אחת סיפרה לשנייה על לחץ אטומי בעבודה, בוס משוגע, ואיך היא מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. השנייה, בטון הכי טוב לב שבעולם, אמרה לה: "נו, תהיי חזקה! את תעברי את זה".
זהו. הרגע הזה, המילה "חזקה", צרבה לי משהו בלב.
כי לפעמים, "להיות חזק" זה הדבר הכי מסוכן שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו.
הדחקה היא כמו פצצה מתקתקת. אולי בהתחלה היא עוזרת לנו לתפקד, להתמודד עם כאב רגעי, אבל עם הזמן היא מפוררת אותנו מבפנים.
בואו נדמיין את הרגשות שלנו כסערה. סערה אדירה, עם רעמים וברקים. הדחקה היא כמו לנסות לסגור את הסערה הזו בתוך בקבוק קטן. בהתחלה זה אולי נראה אפשרי, אבל בסוף הבקבוק יתפוצץ, והנזק יהיה גדול הרבה יותר.
למה זה קורה?
המוח שלנו, רבותיי, הוא מכונה מדהימה. אבל גם לו יש גבולות. כשאנחנו מדחיקים רגשות, אנחנו בעצם אומרים לאמיגדלה – "תשתקי! אני לא רוצה להרגיש את זה!". האמיגדלה, שתפקידה הוא להיות גלאי העשן של המוח שלנו, מתחילה להפוך רגישה מדי. היא מזהה סכנה בכל מקום, והתוצאה? חרדה, עצבנות, התפרצויות זעם לא צפויות.
תחשבו על זה כמו על בית עם גלאי עשן דפוק. הוא מצפצף בכל פעם שמכינים טוסט, ואחרי כמה זמן אתם כבר לא שמים לב אליו. אבל מה יקרה אם באמת תהיה שריפה?
אז למה בעצם אנחנו מדחיקים רגשות? זה פשוט – פחד. פחד להרגיש כאב, פחד מחוסר שליטה, פחד ממה יחשבו עלינו. אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאם אבכה מול אנשים, הם יחשבו שאני חלשה. כמה טעיתי.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר גיל טבת-קילש (ממליצה בחום, אגב) שהוא דיבר על נוירופלסטיות – היכולת של המוח שלנו להשתנות ולהתאים את עצמו. הוא הסביר שאפשר ממש "לשנות את החיווט" של המוח שלנו דרך תרגול מודע. זה כמו שבודהה אמר לפני אלפי שנים: "מה שאנחנו חושבים, אנחנו הופכים להיות".
אבל שימו לב – לא כדאי לנסות "לכבות" את הרגשות שלנו. זה כמו לנסות לכבות שריפה עם דלק. טעות נפוצה היא לחשוב שאם נתעלם מהרגשות, הם ייעלמו. הם לא. הם פשוט מתחבאים, מחכים לרגע הנכון להתפרץ.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: איך אפשר להרגיש רגשות מבלי להיסחף לתוכם? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
אז מה עושים?
- נשימה: כן, זה נשמע קלישאתי, אבל נשימות עמוקות יכולות להרגיע את מערכת העצבים שלנו. פשוט עצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה דרך האף, החזיקו כמה שניות, ונשפו לאט דרך הפה. חזרו על זה כמה פעמים. אני עושה את זה כשאני מרגישה לחץ עולה, אפילו באמצע ישיבה.
- מודעות גופנית: שימו לב לתחושות בגוף שלכם. האם אתם מרגישים מתח בכתפיים? כאב בבטן? תחושות גופניות הן רמזים חשובים למה שקורה בפנים.
- כתיבה: כתבו את הרגשות שלכם. לא צריך להיות סופר בשביל זה. פשוט תכתבו מה שעולה לכם בראש, בלי צנזורה. זה יכול להיות משחרר מאוד.
- דיבור: דברו עם מישהו שאתם סומכים עליו. חבר, משפחה, מטפל. לפעמים רק להגיד את הדברים בקול רם יכול להקל.
תיבת שאלות מהקהל (בדויה):
- אבי מתל אביב שואל: מה לעשות כשאני מרגיש שאני עומד להתפרץ על מישהו? קח כמה נשימות עמוקות, צא מהחדר אם צריך, ונסה להבין מה מעורר את התגובה הזו. זה בסדר לקחת פסק זמן.
- רונית מחיפה שואלת: האם אני צריכה להיות חזקה כל הזמן בשביל הילדים שלי? ממש לא. הילדים שלך צריכים לראות שאת אנושית, ושמותר להרגיש. זה מלמד אותם חוסן אמיתי.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטות האלה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת להקדיש יותר זמן לכתיבת יומן רגשות, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בדרכים להתמודד עם ביקורת עצמית.
זכרו, חברים, הרגשות שלנו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. הם לא אויבים, הם מורים. הקשיבו להם, אל תדחיקו אותם, ותנו לעצמכם את המתנה הגדולה ביותר – להיות נוכחים באופן מלא עם עצמכם.
