פתיחה: יום חמישי, 17:30, הקפה של אחר הצהריים...וההבנה המפתיעה

ביום חמישי שעבר, בזמן שחיכיתי לקפה שלי ב"קפה גרג" (כן, אני יודע, לא הכי טרנדי), קלטתי משהו מעניין. זוג מבוגרים ישבו שם, מחזיקים ידיים, והאישה אמרה משהו כמו "אני פשוט כל כך אסירת תודה על הרגע הזה". משהו בנימה שלה, באותנטיות, גרם לי לחשוב מחדש על כל הקטע הזה של "הכרת תודה". האם אנחנו באמת מבינים מה זה אומר? האם אנחנו עושים את זה נכון?

גוף המאמר: מעבר ל"רשימת מכולת" של הכרת תודה

אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. כולנו שמענו על הכרת תודה. "תכתבו רשימה של דברים שאתם מודים עליהם כל יום!" – זה כמו עוד מטלה ברשימת המכולת המנטלית שלנו. אבל מה אם יש דרך אחרת? דרך עמוקה יותר, משמעותית יותר?

אני רוצה להציע לכם גישה שהיא קצת יותר...פסיכולוגית. גישה שמתחילה בהבנה של איך המוח שלנו עובד.

המוח שלנו: גלאי עשן רגיש מדי

תחשבו על האמיגדלה שלכם, אותו אזור במוח שאחראי על תגובות פחד וחרדה, כעל גלאי עשן. כשאנחנו בלחץ כרוני, הגלאי הזה הופך להיות רגיש מדי. כל דבר קטן יכול לגרום לו לצפצף. הכרת תודה, במובן הזה, היא כמו לכייל מחדש את גלאי העשן.

אבל איך עושים את זה? לא על ידי כתיבת רשימות סטריליות. אלא על ידי חוויה אמיתית, גופנית, של הכרת תודה.

טעות נפוצה: הכרת תודה כחובה במקום כבחירה

הרבה אנשים עושים את זה בתור מטלה. "אוקיי, אני צריך לחשוב על 3 דברים שאני אסיר תודה עליהם." וזה יוצר לחץ, במקום הקלה. אסור לעשות את זה! הכרת תודה צריכה לנבוע מבפנים, ממקום של בחירה.

הטריק הסודי: מדיטציה של הכרת תודה אחרת

במקום להתמקד במה יש לכם, התמקדו במה היה לכם. נשמע מוזר? תנו לי להסביר.

נסו להיזכר ברגע קשה, רגע של אתגר. אולי תקופה של חרדה, אולי פיטורים מהעבודה. ואז, תחשבו על הדרך שבה התגברתם על הרגע הזה. תרגישו את החוסן הפנימי שלכם. תהיו אסירי תודה על הכוחות שגיליתם בתוככם.

שמעתי את הרעיון הזה בפודקאסט של ד"ר ריק הנסון, נוירופסיכולוג קליני, והוא הסביר שזה עוזר לחזק את הנתיבים העצביים במוח שמקושרים לתחושת מסוגלות עצמית.

אנקדוטה אישית: השחיקה שלי והגילוי המפתיע

לפני כמה שנים, הייתי במצב של שחיקה מטורפת. עבדתי סביב השעון, הרגשתי שאני מאבד את עצמי. ואז, חבר טוב אמר לי משהו ששינה הכל: "תחשוב על כל הפעמים שהצלחת להתגבר על קשיים בעבר. אתה הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב."

זה היה כמו סטירה מצלצלת. פתאום, הבנתי שהכוח נמצא בתוכי. והייתי אסיר תודה על כך שהייתי מסוגל להתמודד.

הקשר לנוירופלסטיות: המוח שלנו כמו פלסטלינה

זוכרים שאמרתי שהכרת תודה יכולה לכייל מחדש את גלאי העשן? זה קשור לתופעה מדהימה שנקראת נוירופלסטיות. המשמעות היא שהמוח שלנו גמיש, יכול להשתנות לאורך כל החיים. כמו פלסטלינה שאפשר לעצב אותה מחדש.

על ידי תרגול הכרת תודה, אנחנו מחזקים את הנתיבים העצביים החיוביים במוח שלנו, וזה משפיע על האופן שבו אנחנו חושבים, מרגישים ומתנהגים. בודהיסטים מדברים על זה כבר אלפי שנים, והיום המדע מוכיח שהם צדקו.

תיבת שאלות מהקהל (הבדויה, אבל רלוונטית!)

• רונית מתל אביב שואלת: "אבל מה אם אני לא מרגישה אסירת תודה על כלום? אני בדיכאון..."

רונית, תודה על השאלה הכנה. קודם כל, חשוב שתדעי שאת לא לבד. דבר שני, גם אם קשה לך למצוא משהו להודות עליו, תנסי להתמקד בדברים קטנים. אולי על זה שהצלחת לקום מהמיטה היום, או על זה שיש לך קורת גג מעל הראש. כל דבר קטן יכול להיות התחלה. אם את מרגישה שאת זקוקה לעזרה מקצועית, אל תהססי לפנות לאיש מקצוע.

• אבי מחיפה שואל: "האם יש טכניקה ספציפית למדיטציית הכרת תודה?"

אבי, יש הרבה טכניקות, אבל אני ממליץ להתחיל עם משהו פשוט. שבי בנוח, עצום עיניים, וקחי כמה נשימות עמוקות. ואז, תנסי להיזכר ברגע קשה בעבר, וברגע שבו התגברת עליו. תרגישי את הגוף שלך, את הנשימה שלך, את התחושה של הכרת תודה.

תרגיל קצר: נשימה של הכרת תודה (אפשר לעשות את זה עכשיו!)

עצמו עיניים. שאפו אוויר דרך האף, תוך כדי שאתם חושבים על משהו שאתם אסירי תודה עליו. נשפו דרך הפה, תוך כדי שאתם מרפים מכל מתח בגוף. חזרו על זה כמה פעמים. שימו לב לתחושות בגוף. האם אתם מרגישים רגועים יותר? קלים יותר?

אסור לעשות את זה! להשוות את עצמכם לאחרים

טעות נפוצה שאנשים עושים היא להשוות את עצמם לאחרים. "למה לי אין את מה שיש לו?" זה מתכון לאומללות. במקום זה, התמקדו במה שיש לכם, במה שאתם. כל אחד הוא ייחודי, וזה היופי.

שאלה רטורית: האם אפשר להיות אסירי תודה גם על דברים רעים?

תשאלו, איך אפשר להודות על דברים רעים? זה לא נשמע קצת הזוי? אבל תחשבו על זה רגע. האם המשברים, הקשיים, הכישלונות, לא הפכו אותנו למה שאנחנו היום? האם לא צמחנו בזכותם? אולי, במובן מסוים, אפשר להיות אסירי תודה גם על הדברים הרעים, כי הם לימדו אותנו שיעורים חשובים.

סיום: הנוכחות המלאה כמתנה לעצמנו

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה הזו – אשמח לשמוע איך היה. לפעמים נדמה לי שהנוכחות המלאה ברגע הזה, היכולת להעריך את מה שיש לנו כאן ועכשיו, היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו.

החודש הקרוב אני מתכנן לנסות לשלב את המדיטציה הזו בשגרה היומיומית שלי, ואעדכן כאן בהמשך...

אולי בפעם הבאה ניגע בהתמודדות עם חרדה חברתית דרך מיינדפולנס.