ביום חמישי שעבר, כשחיכיתי בתור לקפה ב"קפה גרג" בקניון עזריאלי, שמעתי שיחה בין שתי נשים. אחת סיפרה לחברתה שהיא "חייבת להיות חזקה" בשביל הילדים שלה, אחרי שהיא ובעלה החליטו להתגרש. זה צרם לי. זה תמיד צורם לי. מה זה בכלל אומר להיות חזק? והאם הכוח הזה לא מגיע עם מחיר כבד?
הסערה שבפנים: למה רגשות הם לא אויב?
רגשות הם כמו סערה. חזקים, מפחידים, ולפעמים כאוטיים. אבל סערה חולפת. היא מנקה את האוויר, מזינה את האדמה. כשאנחנו מדחיקים רגשות, אנחנו מנסים לעצור את הסערה הזו, לבנות סכר בלב הים. אבל הים תמיד ימצא את דרכו.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך לא "להיסחף" ברגשות?
תארו לעצמכם נחל. המחשבות שלנו הן כמו עלים שצפים עליו. אנחנו יכולים לשבת על הגדה ולהתבונן בעלים, בלי להיסחף איתם במורד הזרם. זה נקרא מיינדפולנס. זה לא אומר לעצור את המחשבות, אלא פשוט להיות מודעים אליהן.
פעם, חשבתי שמדיטציה זה בזבוז זמן. "לי אין זמן לשבת ולחשוב על כלום," הייתי אומר לעצמי. אבל אז גיליתי שזה בדיוק ההפך. מדיטציה עוזרת לי לפנות מקום בראש, כדי שאוכל להתמודד עם החיים בצורה רגועה יותר.
המוח שלנו: גלאי העשן שמזייף
האמיגדלה, אותו חלק במוח שאחראי על תגובת ה"הילחם או ברח", היא כמו גלאי עשן. כשאנחנו בלחץ מתמיד, הגלאי הזה הופך לרגיש מדי. כל דבר קטן יכול להפעיל אותו. ואז אנחנו מגיבים בפחד, בכעס, או בהימנעות.
שמעתי פעם את פרופסור דניאל סיגל, מומחה לנוירוביולוגיה בין-אישית, אומר ש"רגשות לא מעובדים נקברים בתוך הגוף, ויוצאים אחר כך בצורה של תסמינים". זה כמו להטמין פצצה מתקתקת.
אבל זה לא חייב להיות ככה. המוח שלנו הוא פלסטי, גמיש. אנחנו יכולים ללמד אותו דרכים חדשות להגיב ללחץ. כמו שאמרו הבודהיסטים לפני אלפי שנים, הכל משתנה. אפילו המוח שלנו.
לא להיות חזק: למה זה כל כך מסוכן?
הדחקת רגשות היא לא רק לא בריאה נפשית. היא פוגעת גם בגוף. לחץ כרוני מחליש את המערכת החיסונית, מגביר את הסיכון למחלות לב, ופוגע בזיכרון.
אני זוכר תקופה בעבודה, לפני כמה שנים, שהייתי בלחץ מטורף. ישנתי ארבע שעות בלילה, אכלתי ג'אנק פוד, ולא עשיתי ספורט. אחרי כמה חודשים, פשוט קרסתי. קיבלתי התקף חרדה מטורף. זה היה כמו טלפון השכמה צורם שאומר לי: "תתעורר!".
אבל שימו לב – לא כדאי לנסות "להיות חזק" בכוח. זה יכול לגרום לתוצאה הפוכה. זה כמו להחזיק כדור מתחת למים. בסוף הוא יקפוץ החוצה בעוצמה.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: איך בכלל מתחילים לשחרר רגשות? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
עצור, נשום, שחרר: תרגילים קטנים לחיים גדולים
1. נשימה: קחו שלוש נשימות עמוקות. שימו לב לאוויר שנכנס ויוצא מהגוף. פשוט תהיו נוכחים.
2. סריקת גוף: עצמו עיניים ועברו עם המודעות על כל חלקי הגוף. שימו לב לתחושות, בלי לשפוט אותן.
3. כתבו: כתבו במשך חמש דקות, בלי לחשוב. פשוט תנו למילים לזרום.
אסור לעשות את זה! טעות נפוצה היא לחשוב שאם מדחיקים רגש, הוא ייעלם. הוא לא נעלם. הוא רק מתחבא, ומחכה לרגע המתאים כדי להתפרץ.
תיבת שאלות מהקהל (בדויות):
- שרון מחיפה שואלת: "מה עושים כשיש התקף חרדה?"
תשובה: נשמו עמוק, תזכירו לעצמכם שזה יחלוף, ותנסו למצוא משהו שמרגיע אתכם (מוזיקה, חיה, אדם אהוב).
- דוד מתל אביב שואל: "האם מדיטציה באמת עוזרת?"
תשובה: כן! אבל צריך להתמיד. זה כמו אימון כושר למוח.
אני עדיין מנסה להבין…
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכנן לנסות יומן רגשות, כדי להבין מה מעורר אצלי את הרגשות השליליים, ואעדכן כאן בהמשך… אולי בפעם הבאה ניגע בטכניקות התמודדות עם חרדה חברתית.
זכרו, להיות אנושי זה לא להיות חלש. להיות אנושי זה להרגיש, לכאוב, לצמוח. המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו היא נוכחות מלאה ברגע הזה, עם כל מה שהוא מביא איתו. גם אם זה קשה. במיוחד אם זה קשה.
