הפתיחה: כשנייר הלקמוס הפך אדום

ביום רביעי שעבר, בזמן שהכנתי קפה במטבח הקטן שלי בתל אביב, הבן שלי, אורי, שפך בטעות חלב על השולחן. לא משהו רציני, באמת. אבל משהו בי רתח. הרגשתי גל חום עולה, הלסתות התהדקו, והמילים כבר התחילו להתגבש לי על הלשון – לא מילים נעימות, בלשון המעטה. לרגע אחד, ראיתי את החלב השפוך כסמל לכל הדברים שלא בשליטתי, לכל הלחצים שהצטברו. ואז, בדיוק אז, נזכרתי במשהו שקראתי לפני כמה שבועות על כעס ועל איך הוא משפיע עלינו, ממש ברמה התאית. חשבתי לעצמי: "די, מספיק. זה לא שווה את זה." אבל איך עושים את זה? איך עוצרים את הסערה הזו בזמן? איך משנים משהו כל כך עמוק? בואו נצלול לעומק הנושא ונבין איך הכעס משפיע עלינו באמת ומה אפשר לעשות בנידון.

גוף המאמר: כשהאמיגדלה משתוללת

אז למה בעצם כעס? זה רגש בסיסי, אבולוציוני. הוא נועד להגן עלינו, להזהיר אותנו מסכנה. הבעיה מתחילה כשהכעס הופך לכרוני, כשהוא משתלט על חיינו. חשבתם פעם שהכעס הזה, שאנחנו סוחבים איתנו, ממש משנה אותנו מבפנים?

שמעתי בפודקאסט של ד"ר ג'ו דיספנזה (מומלץ בחום!) על מחקרים שמראים שכעס כרוני משפיע על האופן שבו הגנים שלנו מתבטאים. כן, שמעתם נכון. הכעס יכול ממש לשנות את הדנ"א שלנו. לא מדובר במוטציה, חלילה, אלא בשינויים אפיגנטיים, שינויים שמשפיעים על איך הגנים שלנו "נדלקים" ו"נכבים".

אבל איך זה קורה? הנה הסבר פשוט: יש לנו במוח אזור שנקרא אמיגדלה, מעין "גלאי עשן" רגשי. כשהיא מזהה איום, היא מתחילה לפעול ומפעילה תגובת "הילחם או ברח". כשעוברים הרבה אירועי דחק, האמיגדלה הופכת לרגישה מדי, היא מגיבה גם לדברים קטנים, כמו חלב שנשפך.

אבל שימו לב – לא כדאי להדחיק את הכעס! זה כמו לנסות לכבות שריפה עם שמיכה. הכעס רק יבעבע מתחת לפני השטח וימצא דרך אחרת להתבטא, לפעמים בצורה יותר הרסנית.

שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם אפשר באמת לשנות את זה? התשובה היא כן, בהחלט! המוח שלנו גמיש להפליא, תכונה שנקראת נוירופלסטיות. בדיוק כמו ששריר מתחזק מאימונים, אנחנו יכולים לאמן את המוח שלנו להגיב אחרת לכעס. זה דורש זמן, סבלנות ותרגול, אבל זה אפשרי.

הבודהיזם פגש את מדעי המוח

הבודהיזם, עם החוכמה העתיקה שלו, מדבר על חשיבות המודעות לרגשות, על היכולת להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. זה בדיוק מה שמדעי המוח מלמדים אותנו היום – כשאנחנו מודעים לרגש, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב אליו, במקום להיות שבויים בו.

אסור לעשות את זה!

אל תאשימו את עצמכם על כך שאתם כועסים. כעס הוא חלק מהחוויה האנושית. במקום זאת, נסו להתבונן בו בסקרנות, כמו מדען שחוקר תופעה חדשה.

טעות נפוצה

הרבה אנשים חושבים שכעס זה סימן לחולשה. ההפך הוא הנכון! להודות בכעס, להכיר בו, זה סימן לכוח. זה אומר שאתם מסוגלים להתמודד עם הרגשות שלכם, במקום שהם ינהלו אתכם.

שאלות מהקהל (בדויות אבל רלוונטיות)

• אביגיל מחיפה שואלת: "מה עושים כשהכעס תוקף בבום?"

תשובה: נשימה עמוקה! עצרו רגע, קחו שלוש נשימות עמוקות, מלאות. זה יעזור להרגיע את האמיגדלה ולהחזיר אתכם להווה.

• דוד מתל אביב שואל: "איך מתמודדים עם כעס כלפי מישהו ספציפי?"

תשובה: תקשורת מקרבת! נסו להביע את הרגשות שלכם בצורה לא מאשימה, תוך התמקדות בצרכים שלכם.

הטיפים שלי להתמודדות עם כעס (מניסיון אישי)

1. נשימות: כשאני מרגישה את הכעס מתחיל לעלות, אני עוצרת לרגע, סוגרת עיניים ומתרכזת בנשימה. ארבע שניות פנימה, שש שניות החוצה. זה פשוט מציל אותי.

2. הליכה בטבע: אני גרה ליד פארק הירקון, ואני משתדלת לצאת להליכה קצרה כשאני מרגישה מוצפת. משהו באוויר הפתוח ובטבע עוזר לי להרגיע את הנפש.

3. כתיבה: כשאני לא מצליחה להרגיע את הכעס, אני פשוט כותבת את כל מה שאני מרגישה, בלי צנזורה. אחר כך אני קוראת את מה שכתבתי, ולרוב אני מרגישה הרבה יותר טוב.

4. תזונה: גיליתי שצריכת סוכר ואוכל מעובד משפיעה ישירות על מצב הרוח שלי ועל סף הרגישות שלי לכעס. תזונה בריאה ומאוזנת היא קריטית!

5. שינה: כשאני עייפה, אני הרבה יותר רגישה לכעס. חשוב לי לישון מספיק, לפחות 7-8 שעות בלילה.

הסיום: המסע רק התחיל

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה שיטות אחרות – אשמח לשמוע איך היה.

החודש הקרוב אני מתכננת לנסות מדיטציה מודרכת להרגעת האמיגדלה, ואעדכן כאן בהמשך...

אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של סליחה עצמית ואיך היא קשורה לכעס. תזכרו, כעס הוא לא אויב. הוא שליח. הקשיבו לו, הבינו אותו, ואז תוכלו לשחרר אותו.