ביום ראשון האחרון, בזמן שגללתי באינסטגרם עם הקפה של הבוקר, תפס אותי משהו. הכל היה כחול. הלוגו של האפליקציה, הפסים העליונים, הלינקים... כחול, כחול, כחול. ואז, כאילו איזה נורה נדלקה, הבנתי – זה לא סתם. יש פה משהו יותר עמוק. שאלתי את עצמי: האם הצבע הזה, שאמור להיות מרגיע, הוא בעצם חלק ממנגנון שמפעיל חרדה?
נתחיל רגע רגוע. קחו נשימה עמוקה. שחררו את הכתפיים. הרגישו את הרגליים על הרצפה. אנחנו כאן. ועכשיו, בואו נצלול.
הצבע הכחול. בעיני רבים, הוא מייצג רוגע, שלווה, אופק. הים הכחול, השמיים הכחולים. אבל ברשתות החברתיות, הוא קיבל קונטציה אחרת. הוא הפך לצבע של התראות, של לייקים, של הודעות שלא נענו. הוא צבע של תחרות, של השוואה מתמדת, של פחד להחמיץ (FOMO).
אז למה דווקא כחול? זה לא סוד שחברות הטכנולוגיה משקיעות מיליונים במחקר כדי להבין איך המוח שלנו עובד. הן יודעות בדיוק אילו צבעים, צורות, ואפילו צלילים יגרמו לנו להישאר יותר זמן מול המסך. הן משתמשות במה שנקרא "אדריכלות בחירה" כדי לכוון אותנו בצורה עדינה – אבל יעילה – לפעול בדרכים שהן רוצות.
שמעתי את זה בפודקאסט של Nir Eyal, המחבר של "Hooked: How to Build Habit-Forming Products", והופתעתי לגלות עד כמה עמוק זה מגיע. זה לא רק עניין של אסתטיקה; זה ממש תכנות של ההתנהגות שלנו.
אבל רגע, לפני שאתם רצים למחוק את כל האפליקציות, בואו ננשום רגע. חשוב להבין את המנגנון, אבל לא להיסחף לפאניקה. כמו שאומרים במסורות רוחניות עתיקות, גם סערה הכי עוצמתית חולפת בסופו של דבר. כך גם הרגשות שלנו.
עכשיו, קצת מדע מוח. האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" קטן במוח שלנו, אחראי על תגובות פחד וחרדה. כשאנחנו נמצאים תחת לחץ מתמשך (והרשתות החברתיות, עם הגירוי הבלתי פוסק, בהחלט יכולות לגרום לזה), האמיגדלה הופכת רגישה מדי. היא מתחילה לזהות איומים גם במקומות שבהם הם לא באמת קיימים.
פעם, כשעבדתי סביב השעון וביליתי שעות מול המסך, האמיגדלה שלי הייתה במצב של היפר-ערות מתמיד. כל הודעה, כל תגובה, כל לייק שלא קיבלתי – גרמו לי לתחושת חרדה קלה. הרגשתי שאני חייב לענות, להגיב, להיות נוכח. התחושה הזאת הייתה מתישה.
וזו הטעות הנפוצה: לחשוב שאנחנו חייבים להגיב לכל דבר מיד. זה מתכון בטוח לשחיקה נפשית.
אז מה עושים?
הנה כמה טיפים קטנים, אבל יעילים:
- התנתקות יזומה: קבעו לעצמכם שעות מסוימות ביום שבהן אתם פשוט מכבים את הטלפון. כן, זה מפחיד בהתחלה, אבל תאמינו לי, העולם לא יקרוס.
- הגדרת גבולות: בחרו כמה חשבונות שאתם באמת רוצים לעקוב אחריהם, ופשוט תעשו להם Unfollow לכל השאר. הפיד שלכם יהיה נעים יותר.
- נשימה מודעת: כמה פעמים ביום, עצרו הכל ופשוט תנשמו עמוק. שימו לב לתחושות בגוף. זה יעזור לכם להרגיע את האמיגדלה.
- הסחת דעת: במקום לגלול בלי סוף, צאו להליכה בטבע, קראו ספר, שוחחו עם חבר. כל פעילות שמנתקת אתכם מהמסך תעשה פלאים.
כשאני התחלתי ליישם את הטיפים האלה, שמתי לב לשינוי מדהים. החרדה התחילה לדעוך, והתחלתי להרגיש יותר שליטה על החיים שלי.
אבל שימו לב – לא כדאי לנסות לעשות הכל בבת אחת. זה עלול להיות מלחיץ. התחילו בצעדים קטנים, ותראו מה עובד בשבילכם.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם בכלל אפשר להימנע מהשפעה של הרשתות החברתיות? התשובה היא כנראה לא, אבל אנחנו יכולים ללמוד להיות מודעים יותר להשפעה הזאת, ולצמצם אותה.
הרשתות החברתיות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אבל הן לא צריכות לשלוט בהן. הנוכחות המלאה היא מתנה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בכל רגע.
שאלה מהקהל: "רונית מחיפה שואלת – האם כדאי למחוק את כל האפליקציות?" התשובה היא לא בהכרח. זה תלוי בכם. אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים לשלוט בשימוש, אז כן, מחיקה יכולה להיות פתרון טוב. אבל אם אתם יכולים למצוא איזון, אז אפשר להמשיך להשתמש ברשתות החברתיות בצורה מודעת.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכנן לנסות להגביל את השימוש שלי ברשתות החברתיות לשעה ביום, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בהשפעה של אלגוריתמים על מצב הרוח שלנו.
