ארוחה אחת ביום? ניסיתי את זה על עצמי - והנה מה שקרה לגוף (ולנשמה)

A plate of healthy and colorful food representing a balanced meal in the OMAD diet.
ניסיתי את דיאטת ארוחה אחת ביום (OMAD) למשך שבוע - והנה מה שקרה. מה למדתי, מה המיתוסים ומה הטעויות הנפוצות? כל הפרטים בכתבה!

האמת? תמיד הייתי סקפטית לגבי דיאטות בזק וטרנדים תזונתיים. אבל לפני חודשיים, בערב שישי גשום במיוחד, כשגללתי בטיקטוק ונתקלתי בסרטון על "OMAD" (One Meal A Day) - ארוחה אחת ביום - משהו בי נדלק. זה לא היה סרטון עם הבטחות שווא לירידה דרסטית במשקל, אלא רופא שדיבר על היתרונות המטבוליים, על איך זה נותן לגוף מנוחה ומאפשר לו להתמקד בתיקון עצמי במקום בעיכול תמידי. חשבתי לעצמי: "וואלה, איך לא חשבתי על זה קודם?". אבל מצד שני, ארוחה אחת ביום? נשמע כמו סיוט. האם זה אפשרי בכלל? האם זה בכלל בריא? החלטתי לבדוק בעצמי, ומה אני אגיד לכם? הופתעתי.

ארוחה אחת ביום - מדע בדיוני או סוד לאריכות ימים?

הרעיון הבסיסי של OMAD הוא פשוט: אוכלים רק ארוחה אחת גדולה ביום, בחלון זמן קצר (בדרך כלל שעה או שעתיים), ואת שאר היום צמים. זה נשמע קיצוני, ואני מודה שגם אני חשבתי ככה בהתחלה. אבל אם חושבים על זה, זה לא רחוק מארוחת שישי משפחתית ישראלית, רק בלי הנשנושים לפני ואחרי.

אבל למה בעצם זה עובד? ובכן, מעבר לירידה קלורית (שהיא ברורה, אבל לא העיקר!), יש כאן משחק הורמונלי מעניין. כשאנחנו אוכלים, הגוף שלנו עסוק בהפרשת אינסולין כדי להעביר את הסוכר מהדם לתאים. כשאנחנו צמים, רמות האינסולין יורדות, והגוף מתחיל לשרוף שומן כמקור אנרגיה. זה קצת כמו לעבור מדלק סילוני יקר לדלק רגיל וחסכוני יותר. בנוסף, הגוף שלנו מקבל הזדמנות ל"נקות" את עצמו בתהליך שנקרא אוטופגיה (Autophagy), מונח קצת מפחיד אבל בסופו של דבר מדובר במעין "מיחזור" של תאים פגומים, תהליך שקשור ישירות להאטה בתהליכי הזדקנות. שמעתי על זה לראשונה בפודקאסט של ד"ר פיטר אטיה, והופתעתי לגלות כמה מחקרים מעידים על הקשר בין צום לבין שיפור בתפקוד המוח ובמניעת מחלות ניווניות.

הניסוי שלי: שבוע של ארוחה אחת ביום

החלטתי לצאת לדרך, אבל עם כוכבית: לא הייתי קיצונית. בחרתי חלון אכילה של שעתיים, בין 18:00 ל-20:00, כדי שזה יתאים לארוחת ערב משפחתית. דאגתי שהארוחה תהיה מזינה ומאוזנת, עם חלבון, שומן בריא וירקות. שתיתי הרבה מים, תה ירוק וקפה שחור במהלך היום כדי להילחם בתחושת הרעב.

אני חייבת להודות – שלושת הימים הראשונים היו קשים. הייתי רעבה, עצבנית ולא מרוכזת. אבל אז, קרה משהו מוזר: הגוף שלי התחיל להתרגל. תחושת הרעב פחתה, הרגשתי יותר אנרגטית ואפילו ישנתי יותר טוב. כאילו הגוף שלי אמר לי: "אוקיי, הבנתי את הרעיון, בוא נתחיל לעבוד".

מה למדתי? מיתוסים, טעויות נפוצות ושאלות מהקהל

אז מה למדתי מהניסוי הקצר הזה?

  • המיתוס: "ארוחה אחת ביום זה מרעיב את הגוף." זה לא נכון. אם הארוחה מתוכננת היטב ומזינה, הגוף מקבל את כל מה שהוא צריך.
  • הטעות הנפוצה: "אפשר לאכול מה שרוצים בארוחה הזו." טעות! הארוחה חייבת להיות מזינה ומאוזנת, אחרת זה פשוט לא יעבוד (וזה גם לא בריא).
  • "אסור לעשות את זה!": אם אתם סובלים ממחלות כרוניות, הפרעות אכילה או נשים בהריון ומניקות – התייעצו עם רופא לפני שאתם מתחילים OMAD.
  • שאלות מהקהל (בדויה, אבל רלוונטית): "אבי מאשדוד שואל: מה קורה אם אני רעב בין הארוחות?" שתו מים, תה ירוק או קפה שחור. אם זה לא עוזר, תאכלו חופן אגוזים או ירק כמו מלפפון או גזר.

אבל שימו לב – לא כדאי לספור קלוריות אובססיבית. זה יכול להיות מתסכל ומייאש. תתמקדו באיכות המזון ובאיך הוא גורם לכם להרגיש. שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם אני באמת רעבה או שאני סתם משועממת? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.

המטבח כמעבדה: בין מדע לאינטואיציה

התזונה המערבית המודרנית, עשירה בסוכרים מעובדים ובשומנים רוויים, דומה למנוע שמקבל דלק לא מתאים. לאורך זמן, זה גורם לדלקת, נזק לתאים ולהאצה בתהליכי הזדקנות. מצד שני, תזונה מאוזנת ועשירה ברכיבים תזונתיים חיוניים היא כמו מים זכים ששוטפים את המנוע ומאפשרים לו לפעול בצורה חלקה ויעילה.

המסע הזה גרם לי לחשוב על האופן שבו אבותינו חיו – תקופות של שפע ואחריהן תקופות של מחסור. אולי הגוף שלנו בנוי יותר טוב לצום לסירוגין מאשר לאכילה תמידית?

מחשבות לסיום: המשך יבוא?

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. אחרי הניסוי, חזרתי לאכול שלוש ארוחות ביום, אבל אני בהחלט שוקלת לשלב ימי צום לסירוגין בשגרה שלי. זה לא חייב להיות קיצוני – אפשר להתחיל עם חלון אכילה מצומצם יותר, כמו 16/8 (16 שעות צום, 8 שעות אכילה).

החודש הקרוב אני מתכננת לנסות את שיטת ה-5:2 (5 ימים רגילים, 2 ימי צום קלורי) ואעדכן כאן בהמשך… אולי בפעם הבאה ניגע ביתרונות של צום על הבריאות המנטלית.

מיכאל ברנר's Avatar

מיכאל ברנר

מיכאל ברנר הוא חוקר עצמאי בתחום התזונה, הביוכימיה והמנגנונים המולקולריים של הזדקנות ואריכות חיים. בשנים האחרונות, הוא משלב ידע ממחקרים פורצי דרך עם חוכמה מסורתית מתרבויות ארוכות-חיים ברחבי העולם. הגישה הייחודית שלו מתמקדת בראיית המזון כ"מידע ביולוגי" ולא רק כמקור קלוריות או נוטריאנטים. מיכאל מקדיש את זמנו לבחינת המחקרים העדכניים ביותר, ניסויים עצמיים שיטתיים, וראיונות עם חוקרים מובילים בתחום אריכות החיים. הוא ידוע ביכולתו לתרגם מדע מורכב למידע מעשי ונגיש, תוך שילוב סיפורים אישיים וחקר מקרים.