ביום רביעי שעבר, בזמן שחיכיתי בתור לקפה ב"קפה גרג" (כן, אני מודה, לפעמים אני מתפשר על איכות), שמעתי שיחה בין שתי נשים. הן דיברו על כמה הן עייפות, איך הכל כואב להן, ואיך הלחץ בעבודה משפיע להן על הגוף. לרגע, הרגשתי כאילו הן מדברות עלי. זה גרם לי לתהות: מה אם יש דרך טבעית, זמינה וכיפית יותר להילחם בדלקות הכרוניות האלה, מעבר לכדורים ולדיאטות האופנתיות?
אז מה הקשר בין שיחה טובה, חיבוק חם וגנים אנטי-דלקתיים? זה אולי נשמע כמו תרפיה הוליסטית יומרנית, אבל תאמינו או לא, המדע מתחיל לגבות את זה.
דלקת כרונית היא כמו מדורה קטנה שמבעבעת בגוף שלנו, ולפעמים, אנחנו אפילו לא שמים לב שהיא שם. אבל לאורך זמן, היא עלולה לגרום לבעיות רציניות – החל מעייפות כרונית ועד למחלות לב וסוכרת. אנחנו יודעים שגורמים כמו תזונה לקויה, חוסר שינה וסטרס משפיעים על רמות הדלקת בגוף. אבל מה אם יש עוד שחקן מפתח בתמונה?
מה אם הסוד טמון בקשרים האנושיים שלנו?
מסתבר שהמח שלנו מתוכנת לחברות. מחקרים מראים שכאשר אנחנו מרגישים מחוברים לאנשים אחרים, הגוף שלנו מפריש הורמונים כמו אוקסיטוצין – "הורמון האהבה" – שמוריד את רמות הסטרס ומרגיע את מערכת החיסון. זה, בתורו, יכול לעזור להפחית את הדלקת בגוף.
תחשבו על זה ככה: האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שאחראי על תגובות פחד וחרדה, הופך רגיש יותר מדי כשאנחנו בלחץ מתמיד. זה גורם לו לשלוח אזעקות שווא, ולגוף שלנו להגיב כאילו הוא תחת מתקפה. אבל כאשר אנחנו מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים וסומכים עליהם, האמיגדלה נרגעת, והגוף שלנו יכול להתחיל לתקן את עצמו. ממש כמו נחל זורם – אם נתבונן בעלים הצפים בו, נוכל להבחין במחשבות שלנו מבלי להיסחף.
פעם הייתי בטוח שאני סופרמן, מסוגל לעשות הכל לבד. עבודה, משפחה, תחביבים – הכל על הכתפיים שלי. עד שהגעתי לשחיקה טוטאלית. ואז הבנתי: לבקש עזרה זה לא חולשה, זו חוכמה. זה להבין שאנחנו לא באמת לבד בעולם הזה.
אז מה אפשר לעשות כבר עכשיו?
- תרגיל נשימה קצר: עצמו עיניים, קחו שלוש נשימות עמוקות, ושימו לב איך הגוף שלכם מרגיש. אפשרו לעצמכם להרפות.
- טלפון לחבר: במקום לגלול באינסטגרם, התקשרו לחבר ותיק. סתם לדבר, לצחוק, לשתף. לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.
- התנדבות: נתינה לאחרים היא דרך מצוינת להרגיש מחוברים ובעלי ערך.
אבל רגע, לפני שאתם רצים להירשם לכל חוג חברתי אפשרי, שימו לב: לא כל קשר הוא קשר מועיל. יש קשרים שמרוקנים אותנו, שמגבירים את הסטרס במקום להפחית אותו. חשוב לבחור את החברים שלנו בקפידה, ולהקיף את עצמנו באנשים שמרימים אותנו, שמקשיבים לנו באמת, ושגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר רונן ברגמן (אני ממליץ בחום!) על מחקרים שמראים שאנשים עם קשרים חברתיים חזקים חיים יותר שנים, וגם סובלים פחות ממחלות. זה נשמע מובן מאליו, אבל לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים הכי פשוטים.
ואם כבר מדברים על מובן מאליו, בואו נדבר על המיתוס הנפוץ: "אני טיפוס סגור, לא צריך חברים". נכון, יש אנשים שצריכים פחות אינטראקציה חברתית מאחרים. אבל כולנו, בלי יוצא מן הכלל, צריכים קשר אנושי כלשהו. זה חלק מהטבע שלנו.
אבל אסור לעשות את זה! אל תנסו להיות מי שאתם לא. אם אתם לא אנשים של מסיבות ואירועים חברתיים, אל תכריחו את עצמכם ללכת. מצאו את הדרכים שלכם ליצור קשרים משמעותיים, בין אם זה דרך קבוצת ריצה, חוג בישול או אפילו פורום אינטרנטי.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם קשרים וירטואליים יכולים להיות תחליף לקשרים אמיתיים? האמת היא שאין תשובה חד משמעית. זה תלוי באיכות הקשר, בעומק השיחה ובמידת החיבור הרגשי. אבל בסופו של דבר, שום דבר לא יכול להחליף חיבוק חם או מבט אוהב.
אז איפה אני עומד היום? אני עדיין מנסה למצוא את האיזון הנכון בין זמן לעצמי לבין זמן עם אנשים אחרים. זה תהליך מתמשך, אבל אני מאמין שאני בדרך הנכונה. החודש הקרוב אני מתכנן להצטרף לקבוצת טיולים קטנה, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של איך להתמודד עם חרדה חברתית.
הנוכחות המלאה – מתנה לעצמנו.
