ביום שלישי שעבר, כשניסיתי לפתוח את המכסה של הקופסת טונה לארוחת צהריים מול המחשב (כן, אני יודעת, מביך), הבנתי משהו. משהו עמוק. המכסה הסרבן הזה, שנראה כאילו הוא מייצג את כל התסכולים של החיים הבוגרים, גרם לי לרגע אחד של בהירות: אני צריכה הפסקה. אבל לא סתם הפסקה – הפסקה אמיתית, כזו שמנתקת אותי מהרעש הבלתי פוסק של העולם המודרני.
ומשם הגעתי לוואלדאינזאמקייט.
מה זה בכלל וואלדאינזאמקייט?
מילה גרמנית מסובכת לבטא שאומרת "בדידות ביער". לא בדידות במובן של ניכור או עצב, אלא בדידות מכוונת, מרגיעה, כזו שמאפשרת לך להתחבר לעצמך דרך חיבור לטבע. זה קצת כמו מדיטציה, אבל עם עצים.
אז למה בעצם בדידות ביער? זה פשוט – אבל יש כמה נקודות שחשוב להבין. המוח שלנו, במיוחד האמיגדלה (תדמיינו אותה כמו גלאי עשן היסטרי), מגיב ללחץ מתמשך כמו אזעקה שמשתגעת. האמיגדלה קולטת כל גירוי קטן כסכנה, והרעש הבלתי פוסק של העיר, הגירויים הדיגיטליים והדרישות האינסופיות גורמים לה להיות רגישה מדי.
פעם שמעתי את פרופ' אילת שגב, מומחית לנוירופלסטיות, אומרת ש"הטבע הוא האנטי-תזה לגירויים המוגברים של החיים המודרניים". זה נשמע כמו סיסמה שיווקית לספא יוקרתי, אבל יש בזה הרבה אמת.
הטבע כריסטרט למוח
היער, או כל סביבה טבעית אחרת, מציע לנו גירויים רכים יותר, צבעים מרגיעים, קולות עדינים (ציפורים, עלים, מים זורמים). זה מאפשר לאמיגדלה להירגע, להוריד הילוך, להבין שאין סכנה מיידית. וזה, בתורו, מאפשר לנו לחשוב בצורה יותר צלולה, להיות יצירתיים יותר ולהתחבר לעצמנו ברמה עמוקה יותר.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר אנדרו הוברמן (מומלץ בחום!) על מחקר שמצא שאפילו 20 דקות בטבע יכולות להוריד משמעותית את רמות הקורטיזול, הורמון הלחץ. וואו, לא צריך לצאת לפנסיה מוקדמת בהרי ההימלאיה בשביל להירגע.
אבל רגע, אני גרה בתל אביב!
אני יודעת, לא לכולם יש יער קסום ליד הבית. אבל החדשות הטובות הן שלא חייבים יער אמיתי כדי ליהנות מהיתרונות של וואלדאינזאמקייט. כל פיסת טבע קטנה יכולה לעשות את העבודה: פארק קטן, גינה ציבורית, אפילו עציץ פורח במרפסת.
- טיפ קטן: צאו להליכה קצרה בפארק הסמוך לביתכם, שימו אוזניות, אבל הפעם – בלי מוזיקה. תקשיבו לקולות של הטבע. תתבוננו בעצים, בפרחים, בציפורים. תרגישו את האדמה מתחת לרגליים.
מיתוס נפוץ: צריך לנתק את הטלפון!
כן, ניתוק מהטלפון זה רעיון מצוין, אבל לא תמיד אפשרי. אם אתם חייבים להיות זמינים, לפחות נסו להגביל את השימוש בו. שימו אותו על מצב שקט, כבו את ההתראות, והימנעו מלהיכנס לרשתות החברתיות.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם אני באמת צריכה את כל הגירויים האלה? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
אסור לעשות את זה!
אל תנסו "להספיק" דברים בטבע. זה לא המקום לעשות רשימת קניות בראש או לתכנן את הפגישה הבאה. המטרה היא להיות נוכחים ברגע, בלי שיפוטיות, בלי ציפיות.
תיבת שאלות מהקהל (בדיונית, אבל רלוונטית):
- רונית מחיפה שואלת: "אני אלרגית לדשא! מה עושים?"
* תשובה: מצוין! יש עוד המון אפשרויות: חוף ים (אבל בלי להיות עסוקים בשיזוף), גינה בוטנית (בחרו צמחים לא אלרגניים), או אפילו פשוט לשבת ליד חלון עם נוף ירוק.
עוד טיפים קטנים ופשוטים:
- נשימה: קחו כמה נשימות עמוקות, תרגישו את האוויר ממלא את הריאות. תתמקדו בתחושה הפיזית של הנשימה.
- מגע: געו בעץ, ליטפו עלה, הרגישו את הטקסטורה של האדמה.
- חושים: שימו לב לריחות, לצבעים, לצלילים. תנו לחושים שלכם להוביל אתכם.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות טיול קמפינג סולו (אם אהיה אמיצה מספיק), ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע ביתרונות של הליכה יחפה על אדמה.
