ביום רביעי שעבר, בזמן שעמדתי בתור לסופר, ניסיתי להבין למה הקצב של הסרט הנע פתאום כל כך איטי. מולי עמדה אישה מבוגרת, נאבקת עם שקית תפוזים עקשנית. ואז זה הכה בי – הלחץ הזה, חום מוזר בפנים, דופק מואץ. לא בגלל התור. בגלל התפוזים.
אוקיי, לא בדיוק בגלל התפוזים. אבל המאמץ הקטן הזה, המאבק הזה שנראה כל כך יומיומי, הדליק בי איזושהי נורה אדומה. נורה שרבים מאיתנו, אני חושד, מכירים היטב.
אז האם אנחנו פשוט "רגישים מדי"? או שיש משהו עמוק יותר, משהו גנטי, משהו אולי אפילו… רוחני?
האם הגנטיקה משחקת תפקיד?
כן. החדשות הטובות (או הרעות, תלוי איך מסתכלים על זה) הן שאתם לא משוגעים. יש דבר כזה "רגישות יתר" וגנטיקה יכולה לשחק תפקיד משמעותי. גנים מסוימים משפיעים על רמות הסרוטונין והדופמין במוח, נוירוטרנסמיטרים שאחראים על ויסות מצב הרוח והתגובה שלנו ללחץ. מחקרים מראים שאנשים עם וריאציות גנטיות מסוימות עשויים להיות רגישים יותר לחוויות שליליות או חיוביות כאחד.
תחשבו על האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שמזהה איומים. אצל אנשים רגישים, גלאי העשן הזה יכול להיות מכויל לרגישות גבוהה יותר, כך שדברים שנראים לאחרים כלא משמעותיים – רעש חזק, ביקורת קטנה, אפילו שקית תפוזים עקשנית – עלולים להפעיל תגובת לחץ משמעותית.
אבל רגע, מה עם הרוחניות?
הנה משהו מעניין: המסורות הרוחניות העתיקות, כמו הבודהיזם, מדברות כבר אלפי שנים על הטבע האמיתי של המציאות – על כך שהכל חולף, משתנה, ואינו קבוע. תחושות חזקות, כמו סערה עזה, עוצמתיות ככל שיהיו, תמיד חולפות בסופו של דבר.
מחשבות, ממש כמו עלים על זרם נחל, צפות ועוברות. אנחנו יכולים להתבונן בהן מבלי להיסחף. גילויים עכשוויים על נוירופלסטיות – היכולת של המוח להשתנות ולהתאים את עצמו – תומכים ברעיון הזה. אנחנו לא תקועים עם "חיווט" מוחי קבוע. אנחנו יכולים, באמצעות מודעות ותרגול, לשנות את התגובה שלנו ללחץ.
מה עושים עם זה? פרוטוקול הזהב לרגישים
אז איך אנחנו מתמודדים עם הרגישות הזו? איך הופכים אותה מחיסרון לכוח? הנה כמה טיפים מעשיים:
- נשימה. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. כמה נשימות עמוקות ומודעות יכולות להרגיע את מערכת העצבים ולהוריד את הדופק. נסו את זה עכשיו: שבו בנוחות, עצמו עיניים, וקחו שלוש נשימות עמוקות. שימו לב לתחושה של האוויר נכנס ויוצא מהגוף.
- מודעות גופנית. עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מה אני מרגיש בגוף שלי עכשיו? איפה יש מתח? האם אני יכול לשחרר אותו? התבוננות פנימית עוזרת לנו לזהות את הטריגרים שמפעילים את תגובת הלחץ לפני שהיא יוצאת משליטה.
- גבולות בריאים. אנשים רגישים נוטים לספוג את הרגשות של אחרים. למדו להגיד "לא" לדברים שגוזלים מכם אנרגיה ולתעדף את הצרכים שלכם.
- טבע. טיילו בטבע, הקשיבו לציפורים, תסתכלו על העצים. הטבע מרגיע ומאזן את מערכת העצבים.
- חמלה עצמית. תהיו טובים לעצמכם. תזכירו לעצמכם שזה בסדר להרגיש, שזה בסדר להיות רגישים. תנו לעצמכם את החיבוק החם שהייתם נותנים לחבר טוב.
אסור לעשות את זה! הטעות הנפוצה של הניסיון "להתחשל"
אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לנסות "להתחשל" ולהדחיק את הרגשות. זה רק מחמיר את המצב. הרגשות שלנו הם מידע חשוב, הם מספרים לנו משהו על עצמנו ועל העולם סביבנו. במקום להדחיק אותם, למדו להקשיב להם ולהשתמש בהם ככלי לצמיחה.
שאלתי את הפסיכולוגית הקלינית ד"ר מיכל גרינברג על הנושא, והיא הדגישה בפניי את החשיבות של קבלה עצמית. "ניסיון להילחם ברגישות הוא כמו ניסיון לשנות את צבע העיניים שלך. זה פשוט לא אפשרי וזה גורם רק לתסכול. קבלה עצמית היא הצעד הראשון לשינוי אמיתי."
תיבת שאלות מהקהל (בדויות, אבל מייצגות)
- אורית מרמת גן שואלת: "אני מרגישה מוצפת לעתים קרובות. מה עושים?" התחילו בקטן. נשימה, מודעות גופנית, או אפילו רק עצירה לרגע אחד כדי להסתכל על משהו יפה.
- דניאל מחיפה שואל: "האם רגישות היא חולשה?" ממש לא. היא יכולה להיות כוח עצום. אנשים רגישים הם לרוב יצירתיים, אמפתיים, ויכולים לראות דברים שאחרים מפספסים.
- שירה מבאר שבע שואלת: "האם יש תרופות שיכולות לעזור?" תרופות יכולות להיות כלי עזר, אבל הן לא פתרון קסם. חשוב להתייעץ עם רופא או פסיכיאטר מוסמך כדי לבדוק את האפשרויות.
זה לא תרופת פלא
חשוב להבין שאין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. מה שעובד עבור אדם אחד, לא בהכרח יעבוד עבור אחר. המסע להבנה וקבלה של הרגישות הוא מסע אישי. זה דורש סבלנות, התמדה, וחמלה עצמית.
אני עדיין לומד את זה בעצמי. עדיין מנסה להבין איך לא להילחץ משקית תפוזים. ואם מישהו מכם ניסה את השיטות האלה – אשמח לשמוע איך היה.
החודש הקרוב אני מתכנן לנסות מדיטציה יומית קצרה, ואעדכן כאן בהמשך…
אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של רגישות יתר חברתית.
כי הנוכחות המלאה, החמלה העצמית, הן מתנה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, בכל רגע ורגע.
