ביום רביעי שעבר, בדיוק כשניסיתי להבין למה החשבון בנק שלי נראה כאילו עבר שוד, תפסתי את עצמי יושבת על הדשא ליד המשרד. סתם ככה. יחפה. כן, אני, זו שמתלוננת על כל גרגר חול בים. ולמה? כי משהו בפנים צעק לי "עצרי!"

אז עצרתי. והרגשתי מוזר. ואז, קצת יותר טוב. וזה גרם לי לחשוב – מה לעזאזל קורה פה?

התשובה, חברים, היא קרקוע (Earthing או Grounding). זה אולי נשמע כמו משהו שהסבתא שלכם הייתה ממליצה עליו עם תה קמומיל, אבל מסתבר שיש פה משהו עמוק יותר, מגובה במדע ואפילו… בהיגיון.

אז מה זה בכלל קרקוע?

בגדול, קרקוע זה לחבר את הגוף שלך ישירות לאדמה. פשוטו כמשמעו. ללכת יחפים על דשא, חול, אדמה, או אפילו בטון (כן, בטון עובד!). הרעיון הוא לאפשר לאלקטרונים החופשיים מהאדמה להיספג בגוף שלך. למה? כי אנחנו חיים בעולם שמלא בקרינה אלקטרומגנטית ממחשבים, טלפונים, ווי-פיי – בקיצור, הכל.

אבל רגע, לפני שאתם רצים לחפש את הנעליים הכי פחות מבודדות שלכם, הנה כמה עובדות:

• דלקת זה רע: מחקרים הראו שקרקוע יכול להפחית דלקת בגוף. דלקת כרונית היא שורש להרבה מחלות מודרניות, אז כל דרך להילחם בה היא מבורכת.
• לחץ? ביי ביי: אנשים שמתרגלים קרקוע מדווחים על פחות לחץ, שינה טובה יותר, ויותר אנרגיה. נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? אולי, אבל שווה לנסות.
• האמיגדלה והדשא: האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שאחראי לתגובות פחד וחרדה, נרגעת כשמחוברים לאדמה. דמיינו אותה, האמיגדלה, עושה מדיטציה על הדשא.

שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר רונדה פטריק, מומחית לחקר המוח והתזונה, שהיא עושה קרקוע באופן קבוע. היא ציינה שזה עוזר לה להרגיש מחוברת יותר ומפחית את הלחץ היומיומי. אם זה עובד בשבילה, אמרתי לעצמי, אולי יש פה משהו.

החוויה האישית שלי (וקצת בושה)

אני מודה, בהתחלה צחקתי. "קרקוע? זה בשביל ההיפים האלה שמחבקים עצים," חשבתי לעצמי. אבל אז נזכרתי בתקופה של שחיקה קיצונית בעבודה. כל הזמן הייתי מחוברת למחשב, בלחץ, מודאגת. הרגשתי כאילו אני סוללה שאוזלת בלי טעינה.

ואז, בטיול להודו (כן, אני יודעת, קלישאה), הלכתי יחפה על החוף. לא כי רציתי "להתחבר לאנרגיות" אלא פשוט כי הנעליים היו רטובות. ו… וואלה. הרגשתי אחרת. יותר שקטה. יותר נוכחת.

מאז, אני מנסה לשלב קרקוע בחיים שלי. זה לא תמיד קל, במיוחד בעיר. אבל אפילו 10 דקות ביום על הדשא, או גינה קטנה בבית יכולים לעשות פלאים.

מיתוס נפוץ: רק דשא טבעי עובד

הרבה אנשים חושבים שקרקוע עובד רק אם אתם הולכים על דשא טבעי, רחוק מהעיר. זה נכון שדשא טבעי הוא אידיאלי, אבל גם בטון (לא אספלט!) יכול לעבוד. העיקר שתהיה מגע ישיר עם האדמה, גם אם זה דרך חומר מוליך.

אסור לעשות את זה! (אלא אם כן…)

אם אתם סובלים מבעיות רפואיות רציניות, או לוקחים תרופות מדללות דם, כדאי להתייעץ עם רופא לפני שאתם מתחילים קרקוע באופן קבוע. זהירות תמיד חשובה.

שאלות מהקהל (בדויות, אבל רלוונטיות)

• רונית מחיפה שואלת: "אני גרה בעיר ואין לי גישה לדשא. מה אפשר לעשות?"

תשובה: נסי ללכת יחפה בבית, על רצפת אריחים או בטון. אפשר גם לקנות שטיח קרקוע (כן, דבר כזה קיים) או פשוט לגעת בצינור מים מתכתי (תבדקי שהוא לא חשמלי קודם!).

• אבי מקיבוץ שואל: "אני עובד בשדה כל היום. האם אני מקורקע מספיק?"

תשובה: כנראה שכן! אבל גם אם אתם מחוברים לאדמה באופן קבוע, תמיד אפשר להקדיש כמה דקות ביום כדי להיות נוכחים ברגע, להרגיש את האדמה מתחת לרגליים, ולנשום עמוק.

תרגיל קצר שאפשר לעשות עכשיו:

1. הסירו את הנעליים והגרביים.

2. צאו החוצה, למקום עם אדמה או בטון.

3. עמדו יחפים למשך 5 דקות.

4. שימו לב לתחושות בגוף שלכם. מה אתם מרגישים? קור? רכות? דגדוג?

5. פשוט תהיו נוכחים.

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה. אני לא יודעת אם קרקוע הוא תרופת פלא, אבל אני כן יודעת שמשהו קורה כשמנתקים את עצמנו מהמסכים ומתחברים לאדמה. אולי זה אפקט הפלצבו, אולי זה משהו אמיתי. מה שבטוח, זה לא מזיק לנסות.

החודש הקרוב אני מתכננת לנסות לישון על שטיח קרקוע, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של מדיטציה והקשר שלה לקרקוע. מי יודע?

אני מזמינה אתכם לנסות ולשתף אם זה עזר לכם.