ביום רביעי שעבר, בזמן שהמתנתי לקפה שלי ב"קפה גרג" ליד הבית, ראיתי מישהי, אולי בת 50, יורדת משיעור ספינינג מזיעה כמו אחרי מרתון. היא נראתה סחוטה, אבל גאה. זה גרם לי לתהות: האם באמת כל ה"עבודה קשה" הזו טובה לגוף שלה? האם הזיעה והמאמץ שווים את התוצאה, או שאולי יש דרך חכמה יותר להתאמן?
אחרי שנים בתעשיית הכושר, הבנתי שאנחנו שבויים במיתוס ה"קרדיו". כאילו 45 דקות על הליכון הן כרטיס הכניסה לגן עדן של הבריאות. אבל האמת היא קצת יותר מורכבת – וגם הרבה יותר מעניינת.
הליכון: הכלא המוזהב של הגוף?
בואו נדבר תכל'ס: למה כל כך הרבה אנשים תקועים על ההליכון? כי זה מה שלימדו אותנו. "שעה על ההליכון – זה מה שיוריד את המשקל!" אבל האם חשבתם פעם למה אריות לא רצים על הליכון? (אוקיי, אולי יש גן חיות עם אריה שעושה אירובי, אבל הבנתם את הפואנטה).
האמת היא, שהגוף שלנו לא נועד לתנועה מונוטונית וממושכת. הוא נועד לזוז בדרכים מגוונות, כמו ילד בן 5 שחוקר את העולם. ריצה על הליכון היא תנועה מאוד לא טבעית. היא מגבילה את טווח התנועה, מעמיסה על המפרקים, ומתעלמת מהיכולת המדהימה של הגוף שלנו לנוע בחופשיות.
אבל מה זה בעצם "קרדיו"?
קרדיו, או אימון אירובי, זה בסך הכל פעילות שמעלה את קצב הלב וגורמת לנו לנשום יותר מהר. זה לא חייב להיות סבל ממושך על מכשיר כושר. חשבתם פעם שמשחק עם הילדים בפארק יכול להיות אימון אירובי מצוין? או ריקוד ספונטני בסלון?
אז למה אנחנו מתעקשים על הליכון?
- כי זה נוח: "אפשר לראות טלוויזיה בזמן" – נכון, אבל אתה גם יכול לראות טלוויזיה בזמן שאתה עושה סקוואטים.
- כי זה מה שהמאמן אמר: "תעלה על ההליכון ותגביר את השיפוע!" – אולי המאמן הזה צריך קצת עדכון תוכנה.
- כי ככה כולם עושים: "אם זה עובד בשבילם, זה יעבוד גם בשבילי!" – אולי, אבל אולי גם לא.
מה האוקינאוואים יודעים שאנחנו לא?
באוקינאווה שביפן, יש ריכוז גבוה במיוחד של אנשים שמגיעים לגיל 100+. הם לא עושים שיעורי ספינינג מטורפים, ולא מבצעים סטים של 100 חזרות. הם פשוט זזים. הם עובדים בגינה, מטיילים, מבשלים, משחקים עם הנכדים. התנועה שלהם היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, ולא משהו שהם צריכים "לתחזק" בכוח.
שמעתי בפודקאסט של ד"ר פיטר אטיה (שווה בדיקה!) שהוא דיבר על הקשר בין תנועה טבעית ואריכות ימים. הוא ציין שקהילות ילידיות, שמנהלות חיים פעילים באופן טבעי, שומרות על גמישות ותפקוד גופני מצוין גם בגיל מבוגר מאוד. אולי הם גילו משהו שאנחנו שכחנו?
אז מה כן לעשות? (התשובה לא תפתיע אתכם)
התשובה היא פשוטה: תנועה מגוונת וטבעית.
- שכחו מהליכון: צאו לטייל בטבע, תרקדו, תשחקו, תעשו יוגה, תרימו משקולות (כן, גם זה נחשב!), תתגלגלו על הרצפה (אני רציני!), תעשו סקוואטים בזמן שאתם מצחצחים שיניים.
- הקשיבו לגוף: אל תכריחו את עצמכם לעשות משהו שכואב או לא נוח. תנועה צריכה להיות כיפית, לא סיוט.
- תנועה פרימיטיבית = תנועה מתקדמת: תחשבו על תנועות בסיסיות כמו כריעה, הרמה, דחיפה, משיכה, סיבוב. אלו התנועות שהגוף שלנו נועד לעשות, והן הרבה יותר אפקטיביות מריצה מונוטונית על הליכון.
- "תנועה היא תרופה": תזכרו את המשפט הזה. תנועה היא לא רק דרך לשרוף קלוריות, אלא גם דרך לרפא את הגוף והנפש.
אסור לעשות את זה! (אלא אם כן...)
אסור לכם להתעלם מהגוף שלכם! אם אתם מרגישים כאב, עצרו. אל תנסו "לדחוף" את עצמכם מעבר לגבולות שלכם. טעות נפוצה היא לחשוב שאם כואב, זה אומר שזה עובד. זה ממש לא נכון!
תיבת שאלות מהקהל (הדמיוני, אבל לגמרי מייצג):
- דנה מפתח תקווה שואלת: "אני חייבת לרדת במשקל מהר! מה יותר טוב – הליכון או אליפטיקל?"
תשובה: שני המכשירים האלה לא ישנו את חייך. תתחילי לשלב תנועה מגוונת בתזונה מאוזנת, ותראי תוצאות טובות יותר.
- אבי מחיפה שואל: "אני רגיל לרוץ כל יום 10 ק"מ. זה בסדר?"
תשובה: אם אתה נהנה מזה ואין לך כאבים, אז סבבה! אבל תנסה לשלב גם תנועות אחרות כדי לשמור על הגוף שלך מאוזן.
למה זה כל כך חשוב?
כי הגוף שלנו חכם יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא יודע מה הוא צריך. הוא פשוט צריך שנלמד להקשיב לו.
אני זוכר שפעם שמעתי את פרופ' יורם יובל (שהוא תמיד תענוג) מדבר על הקשר בין תנועה ואושר. הוא אמר שמחקרים מראים שתנועה, אפילו קצרה וקלה, יכולה לשפר את מצב הרוח ולהפחית מתח. אז למה אנחנו מתעקשים לסבול על ההליכון?
ניסוי תנועתי קצרצר:
תעמדו ישר, עצמו עיניים, ותתחילו לנוע בצורה חופשית. תנו לגוף שלכם להוביל. תשימו לב לאיך שאתם מרגישים. אל תחשבו על זה יותר מדי. פשוט תנועו.
עכשיו, ספרו לי – איך היה?
אני עדיין מנסה להבין איך לשלב יותר תנועה טבעית בשגרת היומיום שלי, ואם מישהו מכם ניסה שיטות מעניינות – אשמח לשמוע! החודש הקרוב אני מתכנן לנסות לשלב יותר תנועה ספונטנית במהלך יום העבודה, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של "מתיחות": האם הן באמת הכרחיות לפני אימון?
