טוב, אז ככה. זה התחיל בשיחה עם דוד שלי, אריה. הוא, איך נאמר, לא בדיוק טיפוס של חדר כושר. יותר בכיוון של לשבת על כיסא נוח עם כוס תה ומקסימום לקום להביא את השלט של הטלוויזיה. אבל, וזה אבל גדול, הבן אדם בן 78 ונראה כמו בן 60 בלחץ. עכשיו, אתם יודעים איך זה, המשפחה תמיד חושבת שיש להם את הסוד לאריכות ימים. "זה הגנים!", הם צועקים. אבל הפעם זה היה קצת שונה. אריה התחיל לדבר על זה שהוא עושה "תרגילי לחיצות על הקיר" כבר שנים. סוג של אימון איזומטרי.
עכשיו, אני, בתור מישהו שמנסה להישאר מעודכן בתחום הכושר (נניח), שמעתי על אימון איזומטרי. אבל תמיד חשבתי שזה משהו שאנשים עושים כשהם פצועים או רוצים לחזק נקודות תורפה ספציפיות. לא משהו שבאמת יכול לשנות את החיים. אבל השיחה עם אריה גרמה לי לחשוב. אולי יש פה משהו יותר עמוק. ואז התחלתי לחפור.
הטלומרים: קצה הקרחון (או יותר נכון, קצה הכרומוזום)
אוקיי, אז מה זה בכלל טלומרים? תחשבו עליהם כמו הקצוות הפלסטיקיים של שרוכי הנעליים. הם מגנים על ה-DNA שלנו, והם מתקצרים עם כל חלוקת תאים. כשהם מתקצרים מדי, התאים כבר לא יכולים להתחלק, ואז מתחילים תהליכי הזדקנות. קיצר, אנחנו רוצים טלומרים ארוכים. זה די ברור, לא?
עכשיו, פה מתחיל להיות מעניין. כי יש מחקרים שמראים שאפשר להשפיע על אורך הטלומרים. כן, שמעתם נכון. אנחנו לא לגמרי קורבנות של הגנטיקה. יש לנו קצת שליטה. (תמיד אזכר במרצה שלי לפיזיולוגיה, ד"ר כהן, שהיה אומר "גנטיקה טוענת, סביבה קובעת!". הבן אדם היה גאון).
האימון האיזומטרי: יותר מסתם ללחוץ על קיר
אז מה הקשר בין אימון איזומטרי לטלומרים? זה מה שאני עדיין מנסה לפצח לגמרי. אבל יש כמה רעיונות מעניינים. קודם כל, אימון איזומטרי ידוע כמפחית לחץ דם. ויש קשר ישיר בין לחץ דם גבוה לקיצור טלומרים. אני לא אומר שזה הכל, כן? אבל זה נקודת התחלה.
דבר שני, יש משהו בתנועה ה"פרימיטיבית" הזו, בתחושה של הגוף עובד כנגד התנגדות, שמפעיל מנגנונים עמוקים של התחדשות. זה מזכיר לי את מה שקראתי בספר של כריסטופר מקדוגל, "נולד לרוץ". הוא מדבר שם על איך שבטים ילידיים חיים חיים פעילים בגילאים מבוגרים מאוד בלי בכלל לעשות תרגילי כושר מודרניים. הם פשוט זזים. כל הזמן.
מספר 3 ישנה את חייך!: החיבור המפתיע בין איזומטריה, טלומרים וה"דבר הזה"
אוקיי, אז הנה הטוויסט שממש שינה לי את התפיסה: אוטופגיה. שמעתם על זה? זה מונח יווני שאומר "אכילה עצמית". בגדול, זה התהליך שבו התאים שלנו מנקים את עצמם מרכיבים פגומים. והנה הקטע: פעילות גופנית, במיוחד פעילות גופנית אינטנסיבית (גם אם זה רק לחיצות על קיר!), מעודדת אוטופגיה. ואוטופגיה, לפי מחקרים מסוימים, יכולה להאט את קצב קיצור הטלומרים.
עכשיו, אני לא אומר שזה הוכח חד משמעית. המחקרים בתחום עדיין צעירים, וצריך עוד הרבה עבודה. אבל זה מספיק כדי לגרום לי להיות אופטימי. במיוחד אחרי שדיברתי עם חבר טוב שלי, דניאל, שהוא חוקר ביולוגיה מולקולרית. הוא הסביר לי שזה קצת יותר מורכב (תמיד מורכב!), אבל הרעיון הבסיסי נשמע לו הגיוני.
הפרדוקס הישראלי: למה אנחנו צריכים חדר כושר אם יש לנו את המדבר?
פה עולה שאלה קצת יותר גדולה: למה אנחנו בכלל צריכים את כל הציוד המשוכלל הזה בחדרי הכושר? למה אנחנו צריכים תוכניות אימון מורכבות עם מתיחות מוזרות? חיות לא עושות את זה! אריה לא עושה את זה! אולי הפתרון נמצא בפשטות. בתנועה טבעית. בחיבור לגוף.
זה מזכיר לי את זה שתמיד אני שוכח איך קוראים לו, ההוא שעשה את הניסוי עם העכברים והמתח...נו, לא משנה. העיקר הוא שראה שהסביבה משפיעה עליהם מאוד.
אני יודע, זה נשמע קצת היפי. אבל תחשבו על זה: הישראלים תמיד היו חלוצים. אנחנו אוהבים לחדש. אנחנו אוהבים למצוא פתרונות יצירתיים. אולי הגיע הזמן שנחזור קצת אחורה. שנחזור לשורשים. שנמצא את התנועה הטבעית שלנו. שנלמד מהטבע. מהקשישים באוקינאווה (שגם הם, אגב, עושים הרבה תנועות איזומטריות!).
אז מה עושים מכאן? אני חושב שהדבר הראשון הוא להקשיב לגוף. לנסות תרגילים איזומטריים פשוטים. ללחוץ על קיר. להחזיק פלאנק. להרגיש את השרירים עובדים. בלי משקולות. בלי מכשירים. רק אתם והגוף שלכם.
ניסוי תנועתי קצר: מצאו קיר. שימו עליו את כפות הידיים בגובה הכתפיים. תתחילו ללחוץ עליו כאילו אתם מנסים להזיז אותו. תרגישו את השרירים בחזה, בכתפיים ובזרועות מתכווצים. תחזיקו את זה למשך 30 שניות. תקשיבו לגוף. איך הוא מרגיש? האם זה נעים? האם זה קשה מדי? האם זה בכלל מורגש? תעשו את זה כל יום במשך שבוע. תראו מה קורה.
אני, בכל אופן, הולך להמשיך לחקור את העניין הזה. אני חושב שיש פה משהו אמיתי. משהו שיכול לשנות את החיים שלנו. משהו שיכול לעזור לנו לחיות יותר טוב. יותר בריא. יותר ארוך.
אולי אפילו ארים טלפון לאריה שוב...אגב, את המתכון לתה שלו אני חייב להשיג.
