אוקיי, אז ככה. לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי מתנשף כמו לוויתן תקוע בחוף אחרי שני גרמי מדרגות. שני גרמי מדרגות! אני, בחור בשנות ה-30 לחיי, שאמור להיות בשיא הכושר. זה היה אחרי הרצאה מעוררת השראה (שבאמת הייתה כזאת, לא כמו כל ההרצאות האלה שמבטיחות לך חיי נצח) של ד"ר כהן – כן, זה עם השיער הלבן והמשקפיים הענקיות, אם אתם מכירים – על מחקרים חדשים בתחום הגנטיקה וההזדקנות.
הבנתי משהו: כל ה"חדש" הזה, עם כל המכשור המתקדם והטכנולוגיה, לפעמים פשוט מסתיר את מה שתמיד היה שם. את מה שאפשר לראות אצל סבתא שלי, למשל. סבתא שרה, שתחיה עד 120, ממשיכה לרוץ אחרי האוטובוס כמו צעירה (ואני בקושי מצליח להדביק אותה כשהיא עושה את זה, וזה די מביך, האמת).
זה גרם לי לחשוב: מה סבתא שרה יודעת שאני לא? ומה הקשר בין זה לבין אריכות ימים?
הקווקז, אוקינאווה, וחדר הכושר הממוצע: קווים מקבילים (או שלא?)
נתחיל מזה שחדרי כושר, עם כל הכבוד (ויש כבוד, אני לא מזלזל), הם המצאה יחסית חדשה. לפני 100 שנה, רוב האנשים פשוט חיו חיים פיזיים הרבה יותר מאתגרים. הם עבדו בשדות, הלכו מרחקים עצומים, טיפסו על הרים – פעולות שאנחנו, ברובנו, מחליפים בשעה על ההליכון או הרמת משקולות.
עכשיו, תחשבו על זה: אנשים באזורים כמו הרי הקווקז או אוקינאווה, שבהם תוחלת החיים גבוהה במיוחד, לא ממש רצים על הליכון. הם פשוט חיים. הם מטפלים בגינות שלהם, הולכים לעבודה ברגל (הרבה פעמים בעליות קשות), ורוקדים בחגיגות משפחתיות. תנועה טבעית, אינטואיטיבית, חלק בלתי נפרד מהיום יום.
זה מזכיר לי, יש איזה סרטון ביוטיוב (אני חושב שזה היה בערוץ של Ido Portal) שמראה איך ילדים קטנים, לפני שהם מתחילים ללכת לבית הספר ולשבת על כיסאות, יודעים באופן טבעי לעשות תנועות מורכבות כמו סקוואטים עמוקים. הם יושבים על הרצפה בקלות, מתרוממים בקלילות. אנחנו, עם השנים, מאבדים את זה. למה?
מתיחות סטטיות: חובה או מיתוס?
עוד דבר שמעניין אותי: מתיחות. אנחנו תמיד שומעים שצריך לעשות מתיחות לפני ואחרי אימון. אבל תסתכלו על חיות טרף, למשל. האריה עושה מתיחות לפני שהוא רודף אחרי צבי? לא ממש. הוא פשוט קם ורץ.
אני לא אומר שצריך לוותר על מתיחות לגמרי (אני לא מומחה, אחרי הכל), אבל אני כן תוהה אם אנחנו לא מקדישים לזה יותר מדי זמן וחשיבות. אולי, במקום להתמקד במתיחות סטטיות ארוכות, כדאי להתמקד בתנועה דינמית, בתרגילים שמחזירים לגוף את הגמישות הטבעית שלו.
למשל, תרגיל פשוט: תנסו לשבת על הרצפה עם רגליים ישרות וגב ישר. קשה, נכון? רובנו לא מצליחים לעשות את זה בלי להתכופף או להרים את הברכיים. אבל אם תתחילו לעשות את זה כל יום, לאט לאט, הגוף שלכם יחזור לגמישות הטבעית שלו. זה כמו ללמד אותו שפה שהוא שכח.
"גוף זוכר" – האינטליגנציה החבויה בתנועה
אני חושב שהמפתח כאן הוא להקשיב לגוף. לא לסמוך רק על מה שאומרים לנו המאמנים או הכתבות באינטרנט, אלא להקשיב לתחושות שלנו. הגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, עם אינטליגנציה תנועתית מובנית. הוא יודע מה טוב לו ומה לא. הבעיה היא שאנחנו לרוב מתעלמים ממנו.
יש מושג כזה ביוגה, קוראים לזה "פראנה" – אנרגיית חיים. אני לא יודע אם זה נכון מבחינה מדעית או לא, אבל אני כן מרגיש שיש משהו בתנועה טבעית שמעורר את הגוף, שמחייה אותו. זה לא רק עניין של שרירים ומפרקים, זה משהו עמוק יותר.
ואגב, כשמדברים על יוגה, נזכרתי במשהו מצחיק. פעם הלכתי לשיעור יוגה עם חבר שלי, גיא. גיא הוא בחור חזק, מרים משקולות כבד, אבל ביוגה הוא נראה כמו עץ קשה שמנסה להתגמש. אחרי השיעור הוא אמר לי: "אחי, אני מעדיף להרים 100 קילו מאשר לעשות את הדבר הזה שוב". זה רק מראה ש"כושר" זה דבר מאוד יחסי.
אז מה עושים?
אני לא יודע. באמת. אני עדיין חוקר את הנושא, קורא מחקרים, מנסה דברים על עצמי. אבל אני כן יכול להגיד דבר אחד: אני מתחיל להבין שסיבולת וגמישות הן לא רק עניין של אימונים בחדר הכושר. זה עניין של אורח חיים, של תנועה טבעית, של הקשבה לגוף.
בחודש הבא אני מתכנן להתחיל ללכת לעבודה ברגל, במקום לנסוע באוטובוס (זה בערך 40 דקות הליכה). אני יודע, זה לא הרבה, אבל זה התחלה. ואני גם מתכוון להתחיל לעשות יוגה יותר ברצינות. אולי אני אפילו אצליח לשכנע את גיא להצטרף אליי.
אבל הכי חשוב, אני מתכוון להמשיך להקשיב לסבתא שרה. היא יודעת משהו שאני עוד לא יודע.
ניסוי קטן בשבילכם:
תנסו לשבת על הרצפה במשך 5 דקות, בכל תנוחה שנוחה לכם. שימו לב לתחושות בגוף. האם אתם מרגישים נוח? האם יש אזורים שמרגישים תפוסים? האם אתם מצליחים לשמור על גב ישר? אל תשפטו את עצמכם, פשוט תשימו לב. זה הצעד הראשון להחזרת האינטליגנציה התנועתית הטבעית שלכם.
ואם מישהו ניסה כבר משהו דומה, אשמח לשמוע בתגובות! אולי יש לכם טיפים בשבילי?
