ביום שלישי שעבר, כשהייתי שקועה בשיחת זום חשובה עם הבוס שלי, הבן הקטן שלי החליט לעשות את מה שהוא הכי אוהב – לשחק בחול. לא סתם לשחק, אלא להפוך את הסלון שלנו, שעד לפני רגע היה נראה סביר, לחוף ים פרטי. כן, חול אמיתי, שהבאנו מהים לפני שבוע. באותו רגע הבנתי שחייבים למצוא דרך לשלב בין בית נקי ושפוי לבין ילדים שמגלים את העולם בכל רגע נתון. איך עושים את זה לעזאזל?
אני לא אשקר, התסכול היה עצום. פעם חשבתי שהבית שלי צריך להיות מושלם כמו בקטלוג של איקאה, אבל אז גיליתי שהמציאות טופחת לי בפנים בצורת טביעות אצבעות על החלונות וערמות צעצועים בפינה. אבל דווקא מתוך הכאוס הזה צמחו כמה תובנות, ואני רוצה לחלוק אותן איתכם.
למה בלגן זה בכלל דבר טוב (קצת)?
לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשאלת הניקיון, בואו נדבר רגע על מה הבלגן הזה מייצג. ילדים חוקרים, יוצרים, לומדים. הבית הוא המעבדה שלהם. אז למה בעצם אנחנו רוצים שהוא יהיה כל כך סטרילי? הרי אנחנו לא רוצים לגדל רובוטים, נכון?
שמעתי את זה בפודקאסט של ברנה בראון (Brené Brown), והופתעתי לגלות שמחקרים מראים שילדים שגדלים בסביבה קצת יותר "מבולגנת" נוטים להיות יצירתיים יותר ובעלי יכולת הסתגלות גבוהה יותר. אז אולי הגיע הזמן לשנות את נקודת המבט שלנו?
5 טיפים שיצילו לכם את השפיות (וישאירו קצת חול מחוץ למיטה):
1. "פינת יצירה" מוגדרת: קבעו פינה אחת בבית שבה הבלגן מותר. שולחן ציור, ארגז צעצועים, פינת משחקים – העיקר שיש גבולות ברורים. תסבירו לילדים שהשאר זה "שטח נקי".
2. 15 דקות קסם: כל יום, הקדישו 15 דקות לסידור מהיר. שימו טיימר, תדליקו מוזיקה, ותהפכו את זה למשחק. תתפלאו כמה אפשר להספיק בזמן קצר.
3. שיטת ה"אחד נכנס, אחד יוצא": כל צעצוע חדש שנכנס הביתה צריך להיות מלווה בפרידה מצעצוע ישן. אפשר לתרום, למכור או פשוט להיפרד. זה מלמד את הילדים על צרכנות נכונה וגם מפנה מקום.
4. חוק ה"5 דקות": אם לוקח פחות מחמש דקות לסדר משהו – תעשו את זה מיד! אל תדחו למחר. זה מצטבר!
5. עזרה זה לא בושה: אם אתם מרגישים שאתם טובעים, אל תתביישו לבקש עזרה. זה יכול להיות בן משפחה, חבר או אפילו עוזרת בית. לפעמים קצת עזרה מבחוץ יכולה לעשות פלאים.
אבל שימו לב – לא כדאי לנסות להיות מושלמים כי זה פשוט בלתי אפשרי! אתם תבזבזו אנרגיה יקרה על משהו שהוא לא באמת חשוב.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם באמת שווה להילחם על כל פירור? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
מיתוס הסדר הנצחי:
יש מיתוס כזה שאומר שאם רק נסדר פעם אחת כמו שצריך, הבית יישאר מסודר לנצח. נו, באמת. ילדים הם כמו כוח טבע, הם תמיד ימצאו דרך לבדוק את הגבולות. צריך להפנים שסדר הוא מצב זמני, וזה בסדר.
"אסור לעשות את זה!"
אחת הטעויות הנפוצות היא להשאיר את הצעצועים פזורים ברחבי הבית עד הערב ואז לנסות לסדר הכל בבת אחת. זו משימה בלתי אפשרית! עדיף לסדר קצת בכל פעם.
תיבת שאלות מהקהל (מדומיינת, אבל רלוונטית):
- אביגיל מחיפה שואלת: "הילדים שלי מסרבים לשתף פעולה בסידור. מה עושים?"
תשובה: תהפכו את זה למשחק! תנו להם תפקידים, תשירו שירים, תציעו פרס קטן בסוף.
- דניאל מבאר שבע שואל: "יש לי תינוק קטן וגם ילד בן 4. איך אני מספיק הכל?"
תשובה: תורידו ציפיות! תתמקדו במה שחשוב באמת, ותשחררו קצת.
נקודת מבט מהמזרח הרחוק:
חשבתם פעם איך היפנים מצליחים לשמור על בתים מינימליסטיים ומסודרים? זה לא רק עניין של אסתטיקה, אלא גם של תפיסה פילוסופית. תורת הפנג שואי מלמדת אותנו שהסדר בבית משקף את הסדר בנפש. כשהסביבה שלנו רגועה, גם אנחנו רגועים יותר. וכן, זה כולל גם את עניין החול. אני אישית מצאתי בכך נחמה.
החושים מספרים:
דמיינו לעצמכם את המטבח: ריח של לימון טרי לאחר ניקוי מהיר, האור החמים של השמש אחר הצהריים חודר מבעד לחלון, תחושה חלקה של משטח העבודה. חוש הריח, הראייה והמישוש משפיעים רבות על תחושת הרוגע והניקיון שלנו. השתמשו בשמנים אתריים וצבעים בהירים כדי להשרות אווירה נעימה.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה היפנית הזו – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות ליצור "אזור זן" קטן בבית, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של איך לשלב בין קריירה לבין בית מתפקד.
תזכרו, בסופו של דבר, הבית שלנו צריך להיות מקום מפלט, מקום שבו אנחנו מרגישים בנוח ובטוחים. זה בסדר אם הוא לא מושלם, העיקר שהוא מלא באהבה ובצחוק. גם אם יש בו קצת חול.
