ביום שלישי שעבר, בשיא הלחץ בעבודה, הרגשתי כמו פקק תנועה בנתיבי המוח שלי. אתם יודעים את ההרגשה הזו – הכל תקוע, צפוף, וכל צפירה מעצבנת אותך יותר? החלטתי שאני חייבת בריחה, ואם אפשר – כמה שיותר רחוק.
אז נסעתי. לא לתאילנד, לא לאיזה צימר מפנק. נסעתי ליער. כן, יער.
אני יודעת, זה נשמע קצת משוגע, כאילו ברחתי מסרט אימה. אבל גיליתי שם משהו – משהו שאולי יכול לעזור גם לכם, במיוחד אם אתם מרגישים קצת שחוקים מהחיים המודרניים. קוראים לזה בגרמנית "Waldeinsamkeit" – בדידות ביער.
מה זה בעצם הבדידות המדוברת הזו? זה יותר מבדידות רגילה. זה תחושה של חיבור עמוק לטבע, של להיות חלק ממשהו גדול יותר, כשכל הצרות הקטנות פשוט מתמוססות.
אני יודעת, נשמע קצת ניו אייג'י, אבל תאמינו לי, זה עבד.
אבל לפני שאספר לכם איך זה עבד, בואו נדבר קצת על המוח שלנו. תחשבו על האמיגדלה, אותו חלק במוח שאחראי על תגובות פחד ולחץ, כמו גלאי עשן. כשאתם חיים במרוץ אינסופי, הגלאי הזה נהיה רגיש מדי, הוא מצפצף על כל דבר קטן. בדידות ביער, מסתבר, עוזרת לכייל אותו מחדש.
אז איך בדידות ביער עוזרת? הנה כמה דברים שלמדתי (וקראתי, בין היתר בספר המרתק "Your Brain on Nature" של פטריק הולמברג):
- האטה: ביער, הכל איטי יותר. אין צפצופים, אין התראות, רק רוח בעצים וציפורים מצייצות. זה מאפשר למוח להאט את הקצב, להפסיק לרוץ.
- חושים: בעיר אנחנו מופצצים בגירויים – רעש, אורות, ריחות. ביער, הגירויים עדינים יותר – מרקמים של עלים, ריח של אדמה, צבעים רכים. זה עוזר לחושים להתמקד, להיות נוכחים.
- נוכחות: אחד הדברים הכי חשובים. ביער, אין הרבה מה לעשות חוץ מלהיות. פשוט להיות שם, להרגיש את האדמה מתחת לרגליים, לשמוע את הרוח. זה מחזיר אותנו להווה, מרחיק אותנו מהחרדות על העתיד ומחרטות על העבר.
שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר ג'ו דיספנזה (Dr. Joe Dispenza) שהוא מומחה לנוירופלסטיות, שאנחנו יכולים ממש לשנות את המוח שלנו באמצעות מחשבות, רגשות והתנהגויות חדשות. זה אומר שאם אנחנו מתרגלים להיות נוכחים, להיות רגועים, המוח שלנו מתחיל לייצר מסלולים עצביים חדשים, כאלה שמובילים אותנו לשם באופן טבעי.
אבל שימו לב – לא כדאי ללכת ליער כשאתם במצב של התקף חרדה! זה יכול להחמיר את המצב. קודם תנשמו, תירגעו, ואז צאו לטבע.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם אני חייבת יער בשביל זה? לא בהכרח. כל מקום שמרגיש לכם נינוח ושקט יכול לעבוד – פארק, חוף ים, אפילו גינה קטנה. העיקר זה להתנתק, להתחבר לטבע, להיות נוכחים.
טיפ קטן וחשוב: תורידו את הטלפון.
ואם כבר בטיפים עסקינן, הנה עוד כמה שאלות שקיבלתי מאנשים בקבוצת הוואטסאפ שלי, "מחשבות באמצע הלילה" (קבוצה שאני מנהלת עם כמה חברים שאוהבים לחשוב על החיים):
אבי מחיפה שואל: "אני גר בעיר, איך אני מוצא טבע?"
תשובה: תתפלא, גם בעיר יש פינות חמד. חפש פארקים, גינות, שדרות עצים. אפילו עציץ על החלון יכול לעשות הבדל.
דנה מירושלים שואלת: "אין לי זמן לזה!"
תשובה: זה בסדר! גם 5 דקות של נשימות עמוקות בגינה יכולות לעזור. לא צריך לנסוע ליער בשביל זה.
רן מבאר שבע שואל: "מה אם אני מפחד מחיות?"
תשובה: זה מובן. תתחילו בקטן – גינה מגודרת, פארק ציבורי. ותזכרו – רוב החיות מפחדות מאיתנו יותר ממה שאנחנו מפחדים מהן.
חשוב לי להגיד משהו: אין פתרון קסם. זה לא שאם תלכו ליער פעם אחת, כל הצרות שלכם ייעלמו. אבל זה צעד בכיוון הנכון. זה כמו להתחיל דיאטה – אתם לא תרזו בן לילה, אבל כל ארוחה בריאה מקרבת אתכם למטרה.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות ללכת ליער פעם בשבוע, בלי טלפון, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע ב"פורסט באתינג" (Forest Bathing), או בעברית – "רחצת יערות". שמעתם על זה?
