ביום שלישי שעבר, כשחיכיתי בתור לקפה ב"קפה גרג" בנתניה (כן, גם אני נפלתי בפח של הרשתות), שמעתי שיחה בין שתי נשים על תרופות הרגעה. אחת סיפרה שהיא פשוט "חיה על זה" כדי לעבור את היום. באותו רגע הבנתי שאני חייב לכתוב על זה.

מה אם יש דרך אחרת? מה אם יש כלים פשוטים, יהודיים, ואפילו קצת מדעיים, שיכולים לעזור לנו להרגיע את הסערה הפנימית מבלי להיות תלויים בכדור?

בואו נצלול פנימה.

מה זאת בכלל חרדה, ולמה כולנו קצת לחוצים?

חרדה היא לא סתם תחושה לא נעימה. היא מנגנון הישרדותי עתיק יומין. האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שלנו, מתריע על סכנה – אמיתית או מדומה. הבעיה מתחילה כשהגלאי הזה הופך רגיש מדי, ומתחיל לצפצף על כל דבר.

דמיינו את זה ככה: אתם הולכים ברחוב חשוך, ושמעתם רחש. האמיגדלה מתעוררת, הלב דופק חזק יותר, אתם דרוכים. זה מצוין במצב של סכנה אמיתית. אבל מה קורה כשהאמיגדלה מגיבה ככה גם כשאתם מנסים להירדם בלילה?

עובדה מעניינת: מחקרים מראים שנשימה סרעפתית (נשימה עמוקה מהבטן) יכולה להרגיע את האמיגדלה באופן כמעט מיידי.

אז למה לקחת כדור זה לא תמיד הפתרון?

אני לא אומר שתרופות זה רע. לפעמים הן מצילות חיים. אבל הן צריכות להיות מוצא אחרון, לא ברירת מחדל. תרופות יכולות לטשטש את הסימפטומים, אבל הן לא פותרות את הבעיה השורשית. הן כמו לשים פלסטר על שבר בעצם.

סיפור אישי קצר: בתקופה לחוצה בעבודה, הרופא רצה לתת לי כדורים. סירבתי. החלטתי לנסות דברים אחרים קודם. לקח זמן, אבל בסוף מצאתי דרכים טבעיות יותר להתמודד עם הלחץ.

הגישה היהודית העתיקה – והמפתיעה – להתמודדות עם חרדה

היהדות, בניגוד למה שאולי חושבים, לא מתעלמת מהרגשות שלנו. היא מלמדת אותנו איך לנהל אותם, לא לדכא אותם.

• התבוננות: רבי נחמן מברסלב לימד אותנו להתבודד, להקדיש זמן לבד עם עצמנו, ולדבר עם אלוהים. זה לא חייב להיות תפילה רשמית – זה יכול להיות פשוט שיחה מלב אל לב.

• הכרת תודה: לרגע אחד, תסתכלו מסביבכם ותמנו שלושה דברים שאתם מוקירים. תראו איך מיד ההרגשה משתנה. הפוקוס עובר למקומות טובים.

• עשיית חסד: תעשו משהו טוב בשביל מישהו אחר. תתנדבו, תתרמו, תעזרו לשכן. כשאתם עוזרים לאחרים, אתם שוכחים קצת מהצרות שלכם.

שמעתי את הרבנית ימימה מזרחי אומרת: "הנשמה שלנו צריכה אוויר, כמו הגוף. האוויר של הנשמה זה חסד."

מיתוס נפוץ: "רק אנשים חלשים סובלים מחרדה"

שטויות! חרדה לא מבדילה בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים. היא יכולה לתקוף כל אחד. זה לא בושה להרגיש חרדה, וזה לא בושה לבקש עזרה.

טעות נפוצה: לנסות להדחיק את החרדה

לנסות להדחיק את החרדה זה כמו לנסות להטביע כדור ים – בסוף הוא יקפוץ החוצה בעוצמה גדולה יותר. עדיף להכיר בה, לקבל אותה, וללמוד איך לנהל אותה.

תיבת שאלות מהקהל (בדויה, אבל רלוונטית):

• שואלת: "אני מנסה מדיטציה, אבל המחשבות לא מפסיקות. מה עושים?"

תשובה: אל תנסו להילחם במחשבות. תנו להן לעבור כמו עלים על נהר. רק תצפו בהן, בלי לשפוט. עם הזמן, המרחק בינכם למחשבות יגדל, ותוכלו להרגיש נינוחים יותר.

• שואל: "אני מתבייש לדבר על החרדה שלי עם המשפחה שלי."

תשובה: אני מבין. זה קשה. אבל זכרו שאף אחד לא צריך להתמודד עם זה לבד. אם המשפחה לא תומכת, חפשו חברים, מטפל, או קבוצת תמיכה.

תכל'ס: 3 טיפים מעשיים שאפשר להתחיל ליישם כבר עכשיו

1. נשימות סרעפתיות: שבו בנוח, שימו יד על הבטן, ותנשמו עמוק מהבטן. תספרו עד ארבע בשאיפה, תחזיקו שניה, ותספרו עד שש בנשיפה. חזרו על זה כמה פעמים.

2. הליכה בטבע: צאו לטייל בפארק, ביער, או סתם ברחוב עם עצים. שימו לב לצבעים, לריחות, לצלילים. תתחברו לטבע.

3. הפסקת מסכים: תכבו את הטלפון, את הטלוויזיה, את המחשב. תנו למוח קצת מנוחה. תקראו ספר, תציירו, תנגנו, או פשוט תבהו בחלל.

אסור לעשות את זה!

אסור לנסות לרפא את החרדה לבד. אם אתם מרגישים שאתם טובעים, תבקשו עזרה מקצועית. אין בזה שום בושה.

לא הכל ורוד, אבל יש תקווה

אני עדיין לומד איך לנהל את החרדה שלי. יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות. אבל אני יודע שאני לא לבד, ואני יודע שיש דרכים לעבור את זה.

החודש הקרוב אני מתכנן לנסות טכניקה חדשה של מיינדפולנס, ואעדכן כאן בהמשך איך זה עובד... אולי בפעם הבאה ניגע בקשר בין תזונה לחרדה.

ואם ניסיתם את אחד הטיפים שנתתי, אשמח לשמוע איך היה.

תזכרו, אתם לא לבד.