בוקר אחד בגן העיר, תל אביב, 2018

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. יום שלישי, שמונה בבוקר, גן העיר בתל אביב. עמדתי שם, לבושה בבגדי ספורט שכבר ראו ימים יפים יותר, והרגשתי כמו כישלון מהלך. חודשים של שחיקה, חרדה שבקושי נתנה לי לנשום, ורופא שרשם לי מרשם לפרוזאק כאילו זה ויטמין C. "רק תנסי," הוא אמר, "זה יכול לעזור." אני הסתכלתי על המרשם הזה כמו על אות קין. האם זה באמת מה שהפכתי להיות? מישהי שצריכה כדור כדי לתפקד?

ואז ראיתי אותה. אישה מבוגרת, אולי בשנות השבעים לחייה, צועדת בנחישות סביב הגן. לא ריצה מהירה, פשוט הליכה. אבל משהו בפנים שלה, בעיניים שלה, שידר שלווה פנימית עמוקה. באותו רגע, משהו בי השתנה. שאלתי את עצמי: האם יש דרך אחרת? האם יש דרך טבעית, פשוטה יותר, לחזור לעצמי?

הסערה שבתוכנו והרוגע שאפשר למצוא

רגשות חזקים יכולים להרגיש כמו סערה – עוצמתיים, מאיימים, כאילו הם עומדים לטרוף אותנו. אבל כמו כל סערה, גם הם חולפים. המחשבות שלנו, מצד שני, הן כמו עלים על זרם נחל. הן באות והולכות, ואנחנו יכולים לבחור אם להיסחף איתן או פשוט להתבונן בהן.

אז מה הקשר בין הליכה בפארק לבין תרופות פסיכיאטריות? ובכן, התשובה עשויה להפתיע אתכם. מחקרים חדשים בתחום מדעי המוח מגלים שפעילות אירובית קצרה, אפילו 17 דקות בלבד, יכולה להיות יעילה יותר מכדור פרוזאק בהקלה על סימפטומים של דיכאון וחרדה. כן, שמעתם נכון. 17 דקות.

אבל רגע, איך זה בכלל אפשרי?

הנוירוכימיה של התנועה

כשאתם זזים, הגוף שלכם מפריש חומרים כימיים משפרי מצב רוח – אנדורפינים, סרוטונין, דופמין. החומרים האלה לא רק גורמים לכם להרגיש טוב יותר, הם גם עוזרים לווסת את פעילות האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שלנו, שהופך רגיש מדי בעקבות לחץ מתמשך. תחשבו על זה ככה: פעילות גופנית היא כמו "איפוס" למערכת העצבים שלכם.

שמעתי פעם הרצאה של ד"ר קלי מקגוניגל (שווה לחפש אותה ביוטיוב!) שאמרה שהמוח שלנו מתוכנת להגיב לתנועה. אנחנו לא נועדנו לשבת שעות על גבי שעות מול מסכים. אנחנו נועדנו לזוז, לחקור, לטפס על עצים (טוב, אולי לא לטפס על עצים, אבל הבנתם את הרעיון).

מיתוס ה"אין לי זמן"

אחד המיתוסים הנפוצים ביותר הוא שאין לנו זמן לפעילות גופנית. אנחנו עסוקים מדי, עייפים מדי, מוצפים מדי. אבל תחשבו על זה שוב. האם אתם באמת עסוקים מדי מכדי להקדיש 17 דקות ביום לבריאות הנפשית שלכם?

אני יודעת מה אתם חושבים: "זה קל להגיד, אבל קשה לעשות." ואתם צודקים. זה לא קל. אבל זה אפשרי.

אסור לעשות את זה! (או: הטעות הנפוצה)

טעות נפוצה היא לחשוב שצריך לרוץ מרתון כדי להרגיש את היתרונות של פעילות גופנית. ממש לא! הליכה קצרה, ריקוד לצלילי השיר האהוב עליכם, משחק עם הילדים בפארק – כל אלה נחשבים. העיקר שתזוזו.

אני זוכרת תקופה קשה בחיי, כשעבדתי שעות מטורפות ולא ראיתי אור יום. הרגשתי שאני קורסת תחת הלחץ. ואז, יום אחד, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. התחלתי לצאת להליכות קצרות במהלך הפסקת הצהריים. בהתחלה זה היה קשה, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שיפור. החרדה התחילה לדעוך, והמצב רוח שלי השתפר.

שאלות מהקהל (הבדויה)

• רונית מחיפה שואלת: "אני סובלת מחרדה חברתית, וקשה לי לצאת מהבית. מה אני יכולה לעשות?"

התשובה: תתחילי בקטן. צאי להליכה קצרה סביב הבית, או תעשי כמה תרגילי מתיחות בחדר. העיקר שתזוזי. עם הזמן, תרגישי יותר בנוח לצאת למקומות ציבוריים.

• דניאל מירושלים שואל: "אני שונא ספורט. יש דרך אחרת לקבל את היתרונות של פעילות גופנית?"

התשובה: בהחלט! תמצאי פעילות שאתה נהנה ממנה. זה יכול להיות ריקוד, שחייה, טיולים בטבע, או אפילו עבודות גינון. העיקר שתעשי משהו שגורם לך שמחה.

תרגיל קטן שמשנה הכל

עצרו לרגע. שימו לב לנשימה שלכם. איך אתם מרגישים בגוף שלכם? האם יש מתח באזור מסוים? קחו כמה נשימות עמוקות, ונסו לשחרר את המתח. שימו לב לתחושות בגוף שלכם. פשוט תהיו שם, בלי לשפוט, בלי לנסות לשנות שום דבר. רק תהיו נוכחים.

זה תרגיל פשוט, אבל הוא יכול לעשות פלאים. הוא עוזר לנו להתחבר לגוף שלנו, להרגיע את המוח, ולמצוא רגע של שקט בתוך הכאוס של היומיום.

לא הכל שחור ולבן

חשוב להבין שאין פתרון קסם לבעיות נפשיות. פעילות גופנית היא כלי חשוב, אבל היא לא תמיד מספיקה. לפעמים צריך גם טיפול פסיכולוגי, תרופות, או שילוב של שניהם. הדבר החשוב ביותר הוא למצוא את הדרך המתאימה לכם.

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון עבורי, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה הזאת – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות לשלב פעילות גופנית מדי בוקר, אפילו אם זה רק 17 דקות של הליכה מהירה, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של תזונה ומצב רוח.

אבל בינתיים, זכרו: הנוכחות המלאה היא מתנה לעצמנו. קחו נשימה עמוקה, צאו החוצה, ותנו לעצמכם את המתנה הזאת.