האוויר סביבי נעשה כבד. לא אוויר של שרב, אלא כובד של מחשבות טורדניות. אני מביט בנוף הגלילי, ירוק עד, אבל העיניים שלי רואות רק את המסך מולן שעות על גבי שעות. שחיקה? אולי. יותר מזה, תחושה מוזרה של בדידות בתוך המולת החיים.
הייתי משוכנע שהפתרון טמון בעוד ניתוח נתונים, בעוד מחקר מקיף על אריכות ימים. אבל דווקא שיחה אקראית, שיחה פשוטה עם חבר ותיק, טרפה את הקלפים.
"זוכר את החברותא שהייתה לנו בישיבה?" הוא שאל. "השעות הארוכות של לימוד, הדיונים האינסופיים על כל מילה בתלמוד... זה לא היה רק עניין אינטלקטואלי."
משהו בדבריו נגע בי. לא רק געגוע לימים עברו, אלא תזכורת לכוח עצום שנמצא בהישג יד, ושאותו שכחתי מזמן.
התחלתי לחקור. לא את התזונה המושלמת או את פעילות הגופנית האולטימטיבית, אלא את המנגנונים הביולוגיים שמפעילה תקשורת אנושית אמיתית. את ההשפעה של קשר חברתי עמוק על הגוף והנפש.
מה שמצאתי הדהים אותי.
כולנו מכירים את האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שאחראי על תגובות פחד ולחץ. כשגלאי העשן הזה רגיש מדי, בעקבות לחץ כרוני או טראומה, אנחנו חיים בתחושה מתמדת של סכנה. הגוף נמצא במצב מלחמה תמידי, והתוצאה היא דלקת כרונית.
אבל מה קורה כשאנחנו מרגישים בטוחים, מחוברים, אהובים?
מתברר שקשרים חברתיים חזקים, במיוחד כאלה המבוססים על אמון והדדיות, מפעילים מנגנונים אנטי-דלקתיים עוצמתיים. גנים שאחראים על דיכוי תהליכים דלקתיים בגוף "נדלקים", בזכות הורמונים כמו אוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה".
פרופסור שלי זיכרמן מאוניברסיטת בר אילן חוקרת כבר שנים את ההשפעות של קשרים חברתיים על הבריאות הנפשית והפיזית. היא מצאה, בין היתר, שאנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים יותר חיים בממוצע יותר שנים וסובלים פחות ממחלות כרוניות.
זה לא רק עניין של "להרגיש טוב". מדובר בשינויים ביולוגיים ממשיים.
אבל לא כל קשר חברתי הוא חברותא. שיחות חולין ליד מכונת הקפה, אירועי רשת חברתיים מלאכותיים - זה לא מספיק. אנחנו מדברים על קשר עמוק, על שיחה מהלב, על הקשבה אמיתית. על תחושה של שייכות.
אני חושב על זה בזמן שאני מכין קפה. אולי הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי ה"טיפים" וה"טכניקות המהפכניות" ולהתחיל להשקיע במשהו אמיתי.
יש משהו בתרבות היהודית, ובמיוחד במסורת החברותא, שמכיר בחשיבות של קשר בין אישי עמוק. לימוד משותף, דיונים פילוסופיים, שירה משותפת - כל אלה הם דרכים ליצור קשר אמיתי. ליצור קהילה.
חשוב להדגיש: אני לא מדבר על הדרה או בידול. אני מדבר על מציאת קבוצת שייכות, מקום שבו אתה יכול להיות אתה, בלי מסכות. מקום שבו אתה יכול לדבר על הכאב, על הפחד, על השמחה.
אני מודה, עדיין לא ניסיתי הכל. עדיין לא הצלחתי להחזיר את ה"חברותא" שלי לימי הישיבה, אבל אני מתכוון להתחיל. להתחיל בקטן, בשיחה אחת כנה בשבוע, במפגש קבוע עם חברים שמבינים אותי.
ואולי, רק אולי, זה יהיה הצעד הראשון לקראת בריאות אמיתית, לקראת חיים ארוכים ומאושרים יותר. לא רק לי, אלא לכולנו.
הרי בסופו של דבר, אריכות ימים אינה רק עניין של גנים או תזונה. היא גם עניין של קשר. עניין של אהבה. עניין של להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמנו.
מה אתכם?
