ביום רביעי אחד, לפני חודשיים בדיוק, כשישבתי בקפה השכונתי "תמר" עם הלפטופ והקפה ההפוך שלי, שמתי לב למשהו מטריד. לא יכולתי להפסיק לבדוק את האינסטגרם שלי. כל שתי דקות, באופן כפייתי, הרמתי את הטלפון, גללתי, ראיתי אם מישהו הגיב, עשה לייק. הרגשתי כמו מכור, אבל למשהו יותר ערמומי מסתם מסך. זה היה כמו איזה לחץ קטן, בלתי פוסק, על המוח שלי. שאלתי את עצמי – מה לעזאזל קורה לי?
הזרם הבלתי פוסק: המוח תחת מתקפה
רשתות חברתיות, האמת היא, הן תכנות מבריקות. הן מעוצבות בדיוק כדי להפעיל את מרכזי התגמול במוח שלנו. לייקים, תגובות, שיתופים - כל אלה משחררים דופמין, אותו נוירוטרנסמיטר שאחראי על תחושת העונג והמוטיבציה. הבעיה היא שהזרם הזה בלתי פוסק. הוא מציף את המוח שלנו בגירויים, ויוצר מעין מסלול לחץ תמידי.
תחשבו על האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שלנו. תפקידה לזהות איומים ולהפעיל את תגובת ה"הילחם או ברח". כשאנחנו גוללים ברשתות החברתיות, האמיגדלה מופגזת במידע - חדשות רעות, השוואות לאחרים, תחושת החמצה (FOMO). לא פלא שהיא הופכת רגישה מדי, ומגיבה בעוצמה גם לגירויים קטנים. כמו אזעקת שווא שמצפצפת בלי סוף.
מה הבודהיזם והמדע אומרים?
האמת היא, כבר לפני אלפי שנים, הבודהיזם דיבר על ההשתוקקות (Tanha) - התשוקה הבלתי פוסקת לדברים חיצוניים, שמובילה לסבל. הרשתות החברתיות הן פשוט דרך מודרנית ומתוחכמת במיוחד לעורר את ההשתוקקות הזו.
המדע, מצד שני, מראה לנו את הכוח המדהים של נוירופלסטיות - היכולת של המוח להשתנות ולהתאים את עצמו. זה אומר שאם אנחנו מודעים להשפעה של הרשתות החברתיות, אנחנו יכולים לעצב מחדש את המוח שלנו, וללמוד להגיב אחרת.
סיפור אישי: מהניצוץ לתובנה
בתקופה מסוימת, מצאתי את עצמי שקועה עמוק בעולם הווירטואלי. כל בוקר, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק את הפייסבוק והאינסטגרם שלי. כל פעם שהרגשתי קצת משועממת או לחוצה, ברחתי לרשת. זה התחיל להשפיע על מצב הרוח שלי. הרגשתי חסרת מנוחה, עצבנית, ותמיד בתחושה שאני מפספסת משהו.
יום אחד, כשישבתי עם חברה, היא שאלה אותי: "תגידי, את באמת נהנית מכל זה?" התשובה שלה הידהדה לי בראש. הבנתי שאני מבזבזת זמן יקר ואנרגיה על משהו שלא באמת ממלא אותי. הבנתי שאני נותנת לרשתות החברתיות לשלוט בי, במקום שאני אשלוט בהן.
טיפים מעשיים: איך להשתחרר מהלפיתה
אז מה אפשר לעשות? הנה כמה טיפים מעשיים:
1. הגדרת זמן: הקציבו זמן מוגדר לשימוש ברשתות החברתיות. השתמשו באפליקציות שעוזרות לעקוב אחר הזמן, ולהגביל אותו.
2. מודעות נוכחת (Mindfulness): לפני שאתם מרימים את הטלפון, עצרו לרגע. שימו לב לנשימה שלכם. שאלו את עצמכם - למה אני עושה את זה עכשיו? האם זה באמת משרת אותי?
3. ניקוי רעלים דיגיטלי: קחו הפסקות קבועות מרשתות חברתיות. יום אחד בשבוע, סוף שבוע, שבוע שלם. תראו איך זה משפיע עליכם.
4. החלפת הרגלים: במקום לבדוק את הטלפון, עשו משהו אחר שבאמת ממלא אתכם. קראו ספר, צאו לטייל, שוחחו עם חברים, תעשו יוגה או מדיטציה.
5. טעות נפוצה: "אני רק בודק מה חדש!" רבים מאמינים שהם חייבים להיות מעודכנים כל הזמן, אחרת יפספסו משהו חשוב. האמת היא שרוב המידע ברשתות החברתיות הוא רעש, ולא מידע אמיתי.
6. ציטוט מעורר השראה: ד"ר אנה למבקה, מומחית להתמכרויות, בספרה "דופמין ניישן" מסבירה איך איזון של הנאות וכאבים חיוני לבריאות הנפשית שלנו. עצירה מכוונת של גירויים, כמו רשתות חברתיות, יכולה לאפס את מערכת התגמול במוח.
שאלה מהקהל:
- שואלת נעמה מחיפה: "אני חייבת להיות ברשתות החברתיות בשביל העבודה שלי. איך אני יכולה לצמצם את הנזק?"
* תשובה: הגדירי זמן מוגדר לעבודה ברשתות החברתיות. השתמשי בכלים שמנתקים את המיקוד שלך מהפיד האישי.
לימון או חומץ? מיתוס הסודה לשתייה
הרבה אנשים חושבים שאם הם יתחילו לעקוב אחרי יותר חשבונות "חיוביים" או "מעוררי השראה", זה יפתור את הבעיה. אבל זה קצת כמו להשתמש בסודה לשתייה לניקוי מטבח – זה עובד קצת, אבל לא מטפל בשורש הבעיה. לפעמים אפילו מחמיר אותה.
האתגר האמיתי הוא לפתח מודעות פנימית, לזהות את הטריגרים שגורמים לנו לרצות לברוח לרשת, וללמוד להגיב בצורה אחרת.
העתיד האישי שלי ושלכם: ניסוי פתוח
אני עדיין בתהליך של למידה ושיפור. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות טכניקה חדשה שנקראת "דיטוקס דופמין" – צמצום מכוון של כל הגירויים שמעוררים דופמין, כולל רשתות חברתיות, סוכר, וטלוויזיה. אני אעדכן כאן בהמשך איך זה משפיע עלי.
אולי בפעם הבאה ניגע בחרדת החמצה (FOMO) ואיך היא קשורה לדימוי העצמי שלנו.
אז קחו נשימה עמוקה. שימו לב לגוף שלכם. עצרו לרגע את הזרם הבלתי פוסק. הנוכחות המלאה היא מתנה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בכל רגע. והיא שווה יותר מכל לייק.
