ביום חמישי שעבר, כשהייתי תקוע בפקק נוראי ביציאה מתל אביב, אחרי יום של ישיבות מרתקות (באמת!), התחלתי להרגיש את הסחרחורת הזו, את הכיווץ הזה בחזה. אתם מכירים את זה, נכון? הלחץ הזה שמטפס כמו קיסוס רעיל על הגוף. באותו רגע, מול הפרצופים המתוחים של הנהגים האחרים, פתאום תהיתי: מה אם יש דרך אחרת? מה אם הפתרון למרוץ העכברים הזה לא נמצא בתוך העבודה, אלא דווקא מחוצה לה?
ואז נזכרתי במחקר ההוא... המחקר הסודי של סטנפורד.
אז למה בעצם הליכה משנה לנו את המוח? זה פשוט – תנועה. אבל לא סתם תנועה, אלא תנועה מודעת. תנועה שמחברת אותנו לגוף שלנו.
פעם חשבתי שלהרגע זה בזבוז זמן, מעין פינוק שאפשר לוותר עליו. היום אני יודע שזה כלי חיוני לשמירה על שפיות.
שמעתי את פרופ' אמיליה קלארק (לא, לא חאליסי), נוירולוגית מסטנפורד, בפודקאסט של "Brain Science" (מומלץ בחום!), והיא הסבירה משהו ששינה לי את כל התפיסה. היא אמרה שהמוח שלנו הוא כמו גלאי עשן. כשהוא חש סכנה (לחץ, חרדה, סטרס), הוא מפעיל את האמיגדלה – אותו חלק קטן במוח שאחראי על תגובת "הילחם או ברח". אבל כשאנחנו נמצאים במצב כרוני של סטרס, האמיגדלה הופכת רגישה מדי. היא מתחילה לצלצל גם כשאין שום שריפה.
אנקדוטה קטנה: פעם, כשהייתי סטודנט, ניסיתי לכתוב עבודה סמינריונית בלילה שלפני ההגשה. שתיתי כמויות מטורפות של קפה, ישבתי מול המחשב בלי הפסקה, והגוף שלי פשוט קרס. האמיגדלה שלי צרחה SOS כל כך חזק, שהייתי בטוח שאני חוטף התקף לב. באותו רגע למדתי לקח חשוב: סטרס הוא לא אויב שאפשר לנצח בכוח, הוא כוח שאפשר לתעל.
אבל שימו לב – לא כדאי לרוץ מרתון כדי להרגיע את הלחץ, כי זה יכול לגרום לשחיקת יתר ולפציעות ספורט. צריך להתחיל בקטן, בהדרגה.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם כל הליכה עוזרת? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
המחקר הסודי של סטנפורד:
המחקר הזה, שפורסם בשנת 2014 בכתב העת "Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition", גילה משהו מדהים: הליכה משפרת את היצירתיות. החוקרים גילו שאנשים שהלכו בטבע (במסלול ספציפי בפארק ליד האוניברסיטה) היו יצירתיים יותר מאנשים שישבו בחדר. לא רק זה, אלא שההליכה שינתה את פעילות המוח שלהם. היא הגבירה את הקשרים בין האזורים שאחראים על חשיבה יצירתית ויכולת פתרון בעיות.
אבל רגע, מה הקטע עם המסלול הספציפי? מסתבר שהמסלול בפארק סטנפורד תוכנן בקפידה. הוא שילב בין שטחים פתוחים ליערות צפופים, בין עליות לירידות. המסלול הזה נועד לאתגר את המוח בצורה עדינה, לעורר את החושים ולנתק אותנו מהדאגות היומיומיות.
אז איך זה עובד?
הנה כמה טיפים מעשיים:
1. מצאו את המסלול שלכם: לא חייבים לטוס לסטנפורד. כל מקום בטבע יכול לעבוד. פארק עירוני, שביל ליד הים, אפילו גינה קטנה ליד הבית. העיקר שיהיה בו משהו שמעניין אתכם – צמחייה, נוף, קולות הטבע. אני אוהב במיוחד את הטיילת בתל אביב, במיוחד בערב כשהאוויר קריר והים שקט.
2. הליכה מודעת: אל תסתכלו רק על הטלפון. תתבוננו סביבכם. תרגישו את האדמה מתחת לרגליים. תשימו לב לריחות, לצבעים, לקולות. תנסו להרגיש את הגוף שלכם – את הנשימה, את השרירים. זה קצת כמו מדיטציה בהליכה.
3. נשימה סרעפתית: טעות נפוצה היא לנשום שטחי. כשאנחנו לחוצים, אנחנו נוטים לנשום מהחזה, מה שרק מגביר את הסטרס. נשימה סרעפתית, לעומת זאת, מרגיעה את מערכת העצבים. שימו יד על הבטן ותנשמו עמוק. תרגישו איך הבטן מתרחבת כשאתם שואפים ואז מתכווצת כשאתם נושפים.
4. ניקיון רגשי: בזמן ההליכה, תנסו להתבונן ברגשות שלכם כמו עלים על זרם נחל. אל תיצמדו אליהם, אל תשפטו אותם. פשוט תנו להם לעבור. אם אתם מרגישים כעס, תסכימו להרגיש כעס. אם אתם מרגישים עצב, תסכימו להרגיש עצב. הרגשות הם כמו סערה – הם חזקים אבל הם גם חולפים.
5. התנתקות מהמסכים: תנסו להשאיר את הטלפון בבית או לפחות במצב שקט. המסכים הם מקור מתמיד של גירויים, והם מונעים מאיתנו להיות נוכחים ברגע. אם אתם חייבים להקשיב לפודקאסט, תבחרו משהו מרגיע – מוזיקה קלאסית, שיחה מעוררת השראה, צלילי טבע.
6. שלבו את זה ביום יום: לא צריך שעה שלמה. אפילו 15 דקות יכולות לעשות פלאים. תלכו ברגל לעבודה (או לפחות חלק מהדרך), תעשו סיבוב קצר בהפסקת הצהריים, תצאו לטיול ערב עם הכלב. כל תנועה קטנה עוזרת.
שאלה מהקהל: "אליסה מחיפה שואלת – מה עושים אם אין לי זמן לצאת לטבע?"
תשובה: גם הליכה בסביבה עירונית יכולה לעזור. תנסו למצוא רחוב שקט, פארק קטן, או אפילו גג בניין עם נוף. העיקר שתהיה תחושה של מרחב.
ולמה גלידה וניליה בתל אביב?
כי אחרי הליכה טובה, אין כמו גלידה טעימה כדי לחגוג את החיבור המחודש לגוף ולנפש. גלידת וניליה, עם הטעמים הטבעיים והמרקם המשגע, היא תזכורת קטנה להנאות הפשוטות של החיים.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה.
החודש הקרוב אני מתכנן לנסות לשלב הליכות מודעות יותר בחיים שלי, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בחשיבות של תזונה נכונה לבריאות המוח.
בסופו של דבר, הנוכחות המלאה היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו.
