ביום חמישי שעבר, בזמן שעמדתי בפקק נצח בכביש איילון, כשהשעה כבר הראתה 18:30 והייתי בדרך לאסוף את הילדה שלי מחוג קרמיקה, התחלתי להרגיש את זה. את הכעס הזה, שמטפס לו לאט לאט מהבטן, כמו גלים שמכים בחוף. זה התחיל מאיזה נהג שחתך אותי בפראות, המשיך באיזה צפצוף מעצבן מאחורה, ובסוף התפוצץ לי בפרצוף כמו בלון מים. באותו רגע שאלתי את עצמי: למה אני מרגיש את זה ככה? מה קורה לי שם בפנים?

אז, אחרי שנים של התעלמות, התחלתי באמת לחקור את הנושא של כעס. גיליתי משהו שממש שינה לי את החיים – כעס לא מעובד משנה את הדנ"א שלנו. כן, שמעתם נכון.

בואו נצלול פנימה.

מה זה בכלל כעס מעובד?

תחשבו על כעס כמו סערה. סערה יכולה להיות עוצמתית ומאיימת, אבל היא גם חולפת. הכעס, כמו הסערה, הוא רגש חזק שצריך לתת לו מקום, להרגיש אותו, אבל גם לדעת איך לשחרר אותו. עיבוד כעס זה לא הדחקה או התעלמות. זה גם לא התפרצות זעם בלתי נשלטת. זה למצוא דרך בריאה לבטא את הכעס, להבין את המקור שלו, ולפעול כדי לשנות את המצב אם אפשר.

אבל מה קורה אם אנחנו פשוט טומנים את הראש בחול?

כאן מתחיל הסיפור המסובך על הדנ"א שלנו.

הכעס שמשנה אותנו מבפנים

האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שלנו, מתריע על סכנה. כשאנחנו חווים כעס באופן כרוני ולא מטפלים בו, האמיגדלה הופכת רגישה מדי. היא מגיבה גם לאיומים קטנים, ואפילו לדמיוניים, כאילו הם סכנות קיומיות.

וזה רק קצה הקרחון.

מחקרים מראים שאנשים שחווים רמות גבוהות של לחץ כרוני, כולל כעס מודחק, עלולים לחוות שינויים אפיגנטיים – כלומר, שינויים בדנ"א שלהם שמשפיעים על אופן הביטוי של הגנים. זה אומר שהכעס הזה יכול להשפיע לא רק עלינו, אלא גם על הדורות הבאים. מצמרר, לא?

שמעתי את ד"ר קרוליין ליף, חוקרת מוח מדהימה, אומרת בפודקאסט שלה: "מחשבות רעילות ממש משנות את המוח הפיזי שלך." וואו.

אבל רגע, זה לא גזר דין מוות!

החדשות הטובות הן שהמוח שלנו גמיש להפליא. כמו שאמרו חכמים בודהיסטים לפני אלפי שנים, הכל משתנה. גם הדנ"א שלנו לא חקוק בסלע. אפשר להשפיע עליו. אפשר לשנות את האופן שבו הגנים שלנו מתבטאים.

נוירופלסטיות – זה השם המפוצץ לתופעה הזו. היכולת של המוח שלנו להשתנות ולהסתגל. זה אומר שאם נלמד איך לעבד את הכעס שלנו בצורה בריאה, נוכל להשפיע לטובה על הבריאות שלנו, ואפילו על הבריאות של הילדים שלנו.

אז מה עושים? טיפים קטנים לחיים גדולים

• נשימה מודעת: עצרו לרגע, שימו לב לנשימה. קחו נשימה עמוקה, הרגישו את האוויר ממלא את הבטן. נשפו לאט. חזרו על זה כמה פעמים. זה נשמע פשוט, אבל זה עוזר להרגיע את מערכת העצבים.
• הליכה בטבע: צאו לטייל בטבע, אפילו 15 דקות בפארק הקרוב יכולות לעשות פלאים. שימו לב לפרטים הקטנים – העלים, הציפורים, האור.
• כתיבה: כתבו על הכעס שלכם. אל תצנזרו את עצמכם. פשוט תכתבו את כל מה שעולה לכם בראש. אחר כך, קראו את מה שכתבתם. זה עוזר לקבל פרספקטיבה.
• תנועה: פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שהם משככי כאבים טבעיים. תרקדו, תרוצו, תעשו יוגה. כל תנועה טובה.

ואל תעשו את הטעות הזו – אל תדחיקו! הדחקה רק מחמירה את המצב.

תיבת שאלות מהקהל (בדיונית, אבל אמיתית בנשמה)

• רונית מחיפה שואלת: "אני מתעצבנת על הילדים שלי כל הזמן, מה לעשות?"

רונית, את לא לבד. נסי לזהות מה מעצבן אותך בדיוק. האם זה ההתנהגות שלהם? האם זה משהו שמזכיר לך משהו בעצמך? נסי לתקשר איתם בצורה רגועה ואמפתית. ואל תשכחי – גם את צריכה זמן לעצמך.

• אבי מפתח תקווה שואל: "אני מרגיש כעס כלפי הבוס שלי, איך להתמודד עם זה?"

אבי, זה קורה לכולנו. נסה לדבר עם הבוס שלך בצורה אסרטיבית אבל מכבדת. אם זה לא עוזר, שקול לדבר עם איש מקצוע או לחפש עבודה אחרת.

אבל רגע, זה לא תרופת פלא

חשוב להבין שאין פתרון קסם. טיפול בכעס הוא תהליך. זה דורש סבלנות, מודעות עצמית, ונכונות לעשות שינוי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי מדיטציה. הייתי סקפטית, חסרת סבלנות, ומלאת מחשבות. אבל לאט לאט, עם תרגול, התחלתי להרגיש את השינוי. התחלתי להיות יותר מודעת לכעס שלי, ויותר מסוגלת לשלוט בתגובות שלי.

אני עדיין לא מושלמת, אבל אני בדרך הנכונה.

סוף שהוא התחלה

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה. האם באמת אפשר לשנות את הדנ"א שלנו רק על ידי שינוי דפוסי חשיבה? אני לא יודעת בוודאות. אבל אני מאמינה ששווה לנסות.

החודש הקרוב אני מתכננת לנסות טכניקה חדשה של ויסות רגשות, ואעדכן כאן בהמשך…

אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של סליחה עצמית.

הנוכחות המלאה היא מתנה לעצמנו. מתנה של בריאות, של שלווה, ושל חיים מלאים יותר.

תזכרו, אתם לא לבד. כולנו מתמודדים עם כעס. השאלה היא מה אנחנו עושים איתו.