ביום חמישי שעבר, בזמן שעמדתי בפקק אינסופי בכביש החוף, שמעתי בחדשות על עוד עימות אלים. הבטן שלי התכווצה. לא בגלל הפקק, אלא בגלל משהו עמוק יותר. זה גרם לי לחשוב: מה קורה לנו, כחברה, כשאנחנו כל הזמן כועסים? ולאן הכעס הזה הולך, כשהוא נשאר בתוכנו?
החלטתי לחפור קצת יותר לעומק. גיליתי משהו מטלטל: הכעס שאנחנו לא מעבדים, הכעס שמבעבע בתוכנו בלי שאנחנו נותנים לו מקום, משנה אותנו – ממש ברמה התאית.
אבל אל תילחצו. יש גם חדשות טובות.
הכעס – הסערה שבתוכנו
תחשבו על כעס כמו על סערה. סערה יכולה להיות הרסנית, אבל היא גם יכולה להיות מטהרת. היא משנה את הנוף, לפעמים אפילו מביאה לצמיחה מחודשת. הבעיה מתחילה כשהסערה הזו כלואה בתוך קירות.
כשאנחנו חווים כעס, האמיגדלה – אותו "גלאי עשן" במוח שלנו – נכנסת לפעולה. היא משחררת הורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין, שמכינים אותנו ל"בריחה או לחימה". כשזה קורה מדי פעם, זה בסדר. אבל מה קורה כשהאמיגדלה הזו נמצאת במצב של דריכות יתר כרונית?
המוח שלנו, כמו נחל שזורמים בו עלים, כל הזמן משתנה. זוהי נוירופלסטיות. אבל אם אנחנו כל הזמן חוזרים על אותן מחשבות כועסות, אנחנו מחזקים את המסלולים העצביים האלה. במילים אחרות, אנחנו מתרגלים לכעוס.
הקשר לדנ"א – יותר עמוק ממה שחשבתם
כאן העניינים מתחילים להיות רציניים. מחקרים עדכניים מראים שלחץ כרוני, כמו זה שנגרם מכעס לא מעובד, יכול ממש לשנות את האופן שבו הגנים שלנו מתבטאים. זה נקרא אפיגנטיקה.
תחשבו על זה ככה: הדנ"א שלנו הוא כמו תווים של מנגינה. אבל האופן שבו המנגינה הזו מושמעת – האם היא רכה ועדינה, או רועשת ומאיימת – תלוי בגורמים חיצוניים, כמו הסביבה שלנו והרגשות שלנו.
אז מה עושים?
לעבד את הכעס – להתבונן, לא להילחם
הרבה פעמים אומרים לנו "להשתלט על הכעס". אבל זה קצת כמו לנסות לעצור סערה עם הידיים. במקום זה, אנחנו צריכים ללמוד להתבונן בסערה, להבין אותה, ואז לתת לה לחלוף.
אני זוכרת תקופה בעבודה שהייתי ממש שחוקה. כל אימייל, כל פגישה, גרמו לי להתרגז. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. ואז, יום אחד, פשוט עצרתי. סגרתי את המחשב, ויצאתי החוצה. התחלתי ללכת, ופשוט הרגשתי את הכעס זורם בגוף שלי. זה לא היה נעים, אבל זה היה משחרר.
אחד הדברים שלמדתי זה שהכעס הוא לא הבעיה. הבעיה היא מה אנחנו עושים איתו.
3 צעדים קטנים שיכולים לעשות שינוי גדול:
1. נשימה מודעת: כשאתם מרגישים כעס מתחיל לעלות, עצרו לרגע. קחו שלוש נשימות עמוקות – הכניסו אוויר דרך האף, הוציאו דרך הפה. תרגישו את הגוף שלכם. זה נשמע פשוט, אבל זה יכול להוריד את מפלס הלחץ באופן מיידי.
2. זיהוי התחושות: איפה אתם מרגישים את הכעס בגוף? בבטן? בלסת? בכתפיים? תנו לזה שם. "הכעס שלי מרגיש כמו אגרוף קפוץ בבטן". רק לזהות את זה יכול להקל.
3. להתבונן בעלים: דמיינו את המחשבות שלכם כמו עלים שצפים על זרם נחל. אל תנסו לעצור אותם, אל תנסו לשנות אותם. פשוט תתבוננו בהם חולפים.
מיתוס נפוץ: חייבים להוציא את הכעס החוצה!
שמעתם פעם שאומרים שצריך "לשחרר קיטור"? אז זהו, לא תמיד. לפעמים, להוציא את הכעס על מישהו אחר רק מחזק את הדפוס הזה. העניין הוא לא לדכא, אלא לעבד.
אסור לעשות את זה!
אל תדחיקו את הכעס. הוא ימצא דרך לצאת, בדרך כלל בצורה לא בריאה.
שאלות מהקהל (בדיוק כמו שאתם שואלים):
- דניאל מחיפה שואל: מה אם אני כועס על מישהו ספציפי? תנסה לכתוב לו מכתב (אבל אל תשלח אותו!). פשוט תכתוב את כל מה שאתה מרגיש. זה יכול לעזור לך לפרוק את זה בלי לפגוע בו.
- ליאת מבאר שבע שואלת: אני מנסה, אבל זה לא עובד! זה בסדר. עיבוד כעס זה תהליך, לא מטרה. תהיו סבלניים עם עצמכם.
המסע אל השלווה
אני לא יודעת מה התשובה האולטימטיבית. אני לא פסיכולוגית או גורו רוחני. אני פשוט אדם שמנסה להבין איך לחיות חיים יותר טובים.
אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שהיכולת שלנו להתרפא נמצאת בתוכנו. אנחנו יכולים לשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לכעס, ואפילו לשנות את האופן שבו הגוף שלנו מגיב לכעס.
החודש הקרוב אני מתכננת לנסות מדיטציה קבועה יותר, ולראות איך זה משפיע על רמות הכעס שלי. אעדכן כאן בהמשך… אולי בפעם הבאה ניגע בחרדה ואיך היא משפיעה עלינו.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטות האלה – אשמח לשמוע איך היה. זכרו, הנוכחות המלאה שלנו ברגע הזה היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו.
