ביום חמישי שעבר, בזמן שחיכיתי בתור לקפה ב"קפה גרג" ליד הבית, הבטתי באישה מבוגרת שהתכופפה לאסוף את המפתח שלה שנפל. היא התכופפה לאט, כאילו כל תנועה דרשה ממנה מאמץ על-אנושי, ואז התרוממה בקושי. באותו רגע הבנתי – לא משנה כמה חזקים או גמישים אנחנו חושבים שאנחנו היום, מה שחשוב באמת זה איך הגוף שלנו יתפקד בגיל 80+. וזה, חברים, קשור לרשת הנסתרת בגוף שלנו: המיופסציה.

אז מה זה בכלל מיופסציה? ולמה כל תעשיית הכושר המודרנית מתעלמת ממנה כאילו היא איזה דוד רחוק ומביך בחתונה? תתכוננו – אנחנו הולכים לערער על כמה הנחות יסוד.

המיופסציה: הרשת שמחזיקה אותנו ביחד (וצעירים)

המיופסציה היא לא סתם עוד מילה לועזית מסובכת. תחשבו עליה כרשת תלת מימדית שמחברת את כל השרירים, העצמות, האיברים, ואפילו את העצבים שלכם. היא כמו חליפה צמודה שמכסה הכל בפנים, ומאפשרת תנועה חלקה ויעילה. כשהמיופסציה בריאה וגמישה, הגוף שלכם נע בחופשיות, הכאבים נעלמים, ואתם מרגישים צעירים ונמרצים. כשהיא דבוקה ומקובעת – אתם מרגישים כאבים, מוגבלים בתנועה, ובקיצור, זקנים.

אז למה אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו על תרגילי כוח מבודדים ומתיחות סטטיות, במקום להתמקד בתנועה טבעית ואינטואיטיבית? זה כמו לנסות לתקן חור בגרב עם מסקנטייפ – זה פשוט לא עובד!

שמעתי פעם בפודקאסט של ד"ר גיל הדלי (חפשו אותו, הוא גאון!) שהוא הסביר איך המיופסציה מגיבה לשינויים בתנועה ובמתח. זה גרם לי להבין שהגוף שלנו הוא הרבה יותר מתוחכם מסתם אוסף של שרירים.

הלקח מהזקנים של אוקינאווה (ומהחתולים שלנו)

תחשבו על זה רגע: איך זה שאנשים באוקינאווה, או בהרי הקווקז, מצליחים לשמור על ניידות ותפקוד גופני מעולה גם בגיל 80+? הם לא עושים מתיחות מורכבות או תרגילי כוח מבודדים. הם פשוט ממשיכים לזוז – עובדים בגינה, הולכים ברגל, רוקדים, וחיים חיים פעילים.

ומה עם החתולים שלנו? אתם רואים אותם עושים סט מתיחות לפני שהם קופצים על השיש? לא! הם פשוט זזים בצורה אינטואיטיבית, ומותחים את הגוף שלהם בדיוק כמו שהוא צריך.

אבל רגע, זה לא אומר שצריך לוותר על הכושר לגמרי! לא לא לא. אנחנו רק צריכים לחשוב מחדש על איך אנחנו מתאמנים. במקום לרוץ על הליכון כמו אריה בכלוב, למה שלא נצא לטייל בטבע, נתגלגל על הדשא, או אפילו סתם נרקוד בבית?

מיתוס ה"חייבים למתוח אחרי אימון": מתיחה היא לא תרופת פלא

כולנו שמענו את זה מיליון פעם: "חייבים למתוח אחרי אימון!" אבל האמת היא שהמתיחה הסטטית המוכרת לא בהכרח משפרת את הגמישות או מונעת פציעות. יותר מזה, לעיתים היא אף עלולה להזיק.

הפתרון? תנועה! תנועה דינמית, תנועה משולבת, תנועה שמחברת את כל הגוף. תחשבו על זה כמו "גונג-פו" תנועה (לקוח מעולם אמנויות הלחימה הסיניות) לגוף – זרימה של תנועות שמתחברות אחת לשנייה.

אבל שימו לב – לא כדאי להתחיל להתאמן כמו משוגעים בלי לחשוב. תנועה לא נכונה יכולה לגרום נזק. שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם כדאי לי לוותר על הכושר הקבוע שלי ולעבור לתנועה חופשית? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.

שאלות מהקהל (שבדקתי בדיוק עכשיו!)

• שרון מחיפה שואלת: "אני סובלת מכאבי גב תחתון כבר שנים. האם שינוי בתנועה יכול לעזור?"

תשובה: חד משמעית כן! כאבי גב תחתון הם לרוב תוצאה של חוסר תנועה וקיבעון במיופסציה. תרגול תנועה רכה ומודעת יכול לעזור לשחרר את המתח ולהקל על הכאב. תרגלו תנועות אגן בסיסיות כמו "חתול-פרה" (מהיוגה) בתדירות גבוהה.

• אביב מתל אביב שואל: "אני רץ מרתונים. האם אני צריך לשנות את האימונים שלי?"

תשובה: כן! ריצה מרתונים היא אמנם אתגר גופני מדהים, אבל היא גם יוצרת עומס עצום על המיופסציה. שלבו אימוני כוח, גמישות ותנועה משולבת כדי למנוע פציעות ולשפר את הביצועים. שקלו לשלב "אימון קרוספיט" למטרות שונות מהמרתון.

• דנה מירושלים שואלת: "האם יש תרגילים ספציפיים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את המיופסציה שלי?"

* תשובה: כן! תרגילים כמו "רולר פאשיה" (עיסוי עצמי עם גליל קשיח), תרגילי יוגה ופילאטיס, ותנועות גליליות כמו "הינשוף" (תנועות פיתול של הגוף) יכולים לעזור לשחרר את המיופסציה ולשפר את הגמישות.

אז מה עושים מכאן?

אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכנן לנסות שילוב של אימוני כוח מסורתיים עם תרגילי תנועה אינטואיטיבית, ואעדכן כאן בהמשך...

אולי בפעם הבאה ניגע בשיטות עיסוי עצמי למיופסציה, או בטכניקות נשימה שיכולות להשפיע על הגמישות והתנועה.

ניסוי תנועתי קצר ופשוט בשבילכם:

היום, לפני שאתם הולכים לישון, שבו על הרצפה ברגליים משוחררות, ועצמו את העיניים. פשוט תתחילו לזוז – בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לשפוט. תנו לגוף שלכם להוביל. שימו לב איך הוא זז, איך הוא מגיב, איפה הוא מרגיש נוח, ואיפה הוא מרגיש תקוע. תנסו להקשיב לגוף שלכם – הוא יודע הכי טוב. זה נקרא הקשבה לגוף והוא חלק מתפיסת ה"קינסטטיק" (תחושה תנועתית) שלנו.