בטח שמעתם את זה כבר מיליון פעם: שינה זה חשוב. כאילו דה. אבל אני, בתור אחד שסבל מנדודי שינה מאז גיל 16 (תודה, בגרות), תמיד הסתכלתי על ההמלצה הזאת כמו על עוד משפט חכם שקל להגיד אבל קשה ליישם. עד שהבנתי, או יותר נכון, הרגשתי בעצמי, מה השינה באמת עושה לנו, ברמה התאית.
וזה התחיל דווקא מ… קפה.
כן, כן, אני יודע מה אתם חושבים. קפה זה אויב השינה. אבל תנו לי רגע להסביר. לפני כמה חודשים, במסגרת הניסיונות הבלתי פוסקים שלי למצוא פתרון לשינה הדפוקה שלי, נתקלתי במאמר (אני חושב שזה היה ב-Nature, אבל אל תתפסו אותי במילה) על הקשר בין קפאין למיטופגיה – תהליך ניקוי תאים שקורה בעיקר בלילה. הדבר הזה, איך קוראים לו… אה, אוטופגיה… מרתק אותי כבר שנים. בקיצור, החוקרים שם טענו שקפאין יכול לעודד את התהליך הזה.
אמרתי לעצמי, "נו טוב, מה יש לי להפסיד?". אז התחלתי לשתות קפה אספרסו כפול יום אחרי צהריים (אני משתמש בפולים של Lavazza Crema e Gusto, אם מישהו מתעניין). רעיון גרוע, אני יודע. אבל תאמינו לי, הייתי מיואש.
וכאן מגיע הטוויסט בעלילה.
במקום לישון יותר גרוע, פתאום התחלתי לישון… טיפה יותר טוב. מוזר, הא? הסתכלתי על האפליקציה שעוקבת אחרי השינה שלי (Sleep Cycle, למי שמכיר) וראיתי משהו עוד יותר מוזר: הדופק הלילי שלי ירד. לא דרמטית, כן? אבל ירד.
אני זוכר שאמרתי לעצמי, "דניאל, אתה דפוק, זה בטח איזה באג באפליקציה". אבל אז התחלתי לחפור יותר לעומק. דיברתי עם חבר טוב שלי, ד"ר איתי גלבוע, שהוא פיזיולוג (הכרתי אותו בקורס יוגה לפני איזה 10 שנים, סיפור ארוך). הוא הסביר לי משהו שהעיף לי את המוח: דופק לילי נמוך הוא סימן טוב. סימן שהגוף שלך נמצא במצב רגיעה, במצב שבו הוא יכול לתקן ולחדש את עצמו. במילים אחרות, אוטופגיה עובדת שעות נוספות.
עכשיו, אני יודע שזה נשמע קצת ניו אייג'י, אבל תאמינו לי, הנתונים דיברו בעד עצמם.
התחלתי לעקוב אחרי הדופק הלילי שלי בצורה אובססיבית (אני מודה). מדדתי אותו כל בוקר, רשמתי הכל באקסל (אני חולה על אקסלים, מה לעשות). ואז שמתי לב למשהו מדהים: בלילות שבהם הצלחתי להוריד את הדופק הלילי שלי מתחת ל-52 פעימות בדקה (כן, יש לי מספר קסום), הרגשתי הרבה יותר אנרגטי למחרת. פחות עייף, יותר חד. ממש כאילו עברתי איזה ריסטארט תאי.
אבל איך לעזאזל מורידים את הדופק הלילי?
פה כבר נכנסנו לתחום קצת יותר מורכב. הבנתי שקפה אחרי הצהריים זה לא הפתרון (בסוף הפסקתי עם זה, כמובן). התחלתי להתנסות בדברים אחרים. מדיטציה לפני השינה (עוזר, אבל לא תמיד), אמבטיית מגנזיום (מומלץ בחום!), ותזונה דלת פחמימות בערב (מסתבר שזה עושה פלאים לדופק).
הדבר הכי חשוב שלמדתי זה להקשיב לגוף שלי. זה נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל זה נכון. הגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, והוא יודע בדיוק מה הוא צריך. רק צריך ללמוד להקשיב לו.
לדוגמה, שמתי לב שאם אני אוכל ארוחת ערב גדולה מדי, הדופק הלילי שלי עולה. אם אני מתאמן קשה מדי בערב, אותו דבר. מצד שני, אם אני עושה פעילות גופנית מתונה בבוקר, זה עוזר לי לישון יותר טוב בלילה.
אני לא ביוכימאי, אז קחו את הפרשנות שלי עם קורטוב מלח. אבל אני חושב שהקטע הוא לא רק להוריד את הדופק הלילי בכוח, אלא ליצור סביבה פנימית שמאפשרת לגוף לרפא ולחדש את עצמו בצורה מיטבית. וזה, חברים, מתחיל בשינה טובה.
אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל אני יודע דבר אחד: אני הולך להמשיך לחקור את הקשר בין דופק לילי להתחדשות תאים. החודש הבא אני מתכנן לנסות לעשות צום לסירוגין כדי לראות איך זה משפיע על הדופק שלי.
ואם מישהו ניסה את השיטה הזאת, אשמח לשמוע מהניסיון שלכם. אולי ביחד נגלה את הסוד לאריכות ימים.
