ביום רביעי שעבר, כשהמייל שלי הציף אותי ביותר התראות ממה שיש לכיפת ברזל בעזה, מצאתי את עצמי שוב באותו מקום מוכר: תחושת מחנק בחזה, קול פנימי שמסנן "אני לא יכול/ה לעשות את זה", ורצון עז לברוח. אבל הפעם, במקום להיכנע ולגלול לנצח באינסטגרם, נזכרתי במילה אחת מוזרה: פרילוּפְטְסְלִיב.
מה זה לעזאזל פרילוּפְטְסְלִיב, אתם שואלים? ולמה אני מדברת עליו כאילו זה איזה קוסם נורדי שיציל אותי מהטביעה במטלות? תמשיכו לקרוא, מבטיחה שזה יותר פשוט (וגם יותר כיף) ממה שזה נשמע.
מה זה בכלל פרילוּפְטְסְלִיב (Friluftsliv)?
פרילוּפְטְסְלִיב (אני יודעת, תנסו להגיד את זה שלוש פעמים ברצף) הוא מונח נורווגי שמתורגם בערך ל"חיים באוויר הפתוח". אבל זה הרבה יותר מטיול בפארק או פיקניק. זו תפיסת עולם שלמה, דרך חיים שבה הקשר עם הטבע הוא לא רק פעילות פנאי, אלא צורך בסיסי, כמו אוויר לנשימה.
במילים אחרות, זה אומר לצאת החוצה, להתנתק מהמסכים, מהלחץ, מהבטון, ולהתחבר מחדש לכדור הארץ, לרוח, לשמש, ולשקט.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "נו באמת, עוד שטות ניו-אייג'ית". אבל רגע, לפני שאתם מגלגלים עיניים, תנו לי להסביר למה זה עובד, ולמה הסקנדינבים – אותם אנשים שמדורגים באופן קבוע בין המאושרים בעולם – שמים על זה כל כך הרבה דגש.
המוח שלנו אוהב טבע (אבל שכחנו את זה)
הנה עובדה מעניינת: האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שלנו שאחראי על תגובות פחד וחרדה, נרגע כשאנחנו נמצאים בטבע. תחשבו על זה רגע: כשאנחנו מוקפים בטבע, אין איומים מיידיים, אין רעשים חזקים, אין אורות בוהקים. המוח שלנו יכול סוף סוף להירגע ולתת לגוף לתקן את עצמו.
זה כמו לתת לאמיגדלה חופשת סקי מפנקת בהרי האלפים – מגיע לה!
שמעתי את זה בפודקאסט של ד"ר אנדרו הוברמן, נוירוביולוג מסטנפורד, והופתעתי לגלות כמה מחקרים תומכים בזה. הם מצאו שירידה בלחץ דם, הורדת רמות קורטיזול (הורמון הסטרס), ושיפור במצב הרוח קשורים באופן ישיר לזמן שאנחנו מבלים בטבע.
אבל שימו לב – לא כדאי ללכת לטבע עם אוזניות ופודקאסט. זה כמו ללכת למסעדה גורמה ולהזמין המבורגר. הרעיון הוא לנתק את עצמנו מהגירויים המוכרים ולהתחבר לסביבה הטבעית.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: "אבל מה אם אני גר/ה בעיר ואין לי זמן לנסוע לטבע כל יום?" אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים.
פרילוּפְטְסְלִיב למתחילים: איך להתחיל להתחבר לטבע (גם אם אתם תקועים בעיר)
אז איך מיישמים את הפרילוּפְטְסְלִיב הזה בחיים שלנו, מבלי להפוך להיפיז שגרים בבקתה מבודדת ביער? הנה כמה טיפים פשוטים:
- התחילו בקטן: צאו להליכה קצרה בפארק הקרוב לביתכם. אפילו 15 דקות של הליכה יחוללו פלאים. תתמקדו בתחושות של הגוף, ברוח על הפנים, בצבעים של העצים.
- הפכו את זה לשגרה: נסו לשלב פעילות בטבע בשגרה היומית שלכם. קפה בגינה במקום מול המחשב, הליכה לעבודה במקום נסיעה באוטובוס.
- צרו לעצמכם פינת טבע: גם אם אתם גרים בדירה קטנה בעיר, אפשר ליצור לעצמכם פינת טבע קטנה. עציץ, אקווריום, אפילו תמונה של נוף טבעי יכולים לעשות את העבודה.
- התנתקו: השאירו את הטלפון בבית (או לפחות במצב שקט). הרעיון הוא להתנתק מהרעש הדיגיטלי ולהתחבר לשקט הפנימי.
- תחבקו את מזג האוויר: אל תתנו למזג האוויר לעצור אתכם. גם גשם ורוח יכולים להיות חוויה מרעננת. פשוט תתלבשו בהתאם.
יום אחד, בחורף קר במיוחד, כשאני הייתי סטודנטית בלונדון, מצאתי את עצמי מדוכאת במיוחד. במקום להישאר בבית ולהתמרמר על הקור והגשם, החלטתי לצאת לטיול בפארק המקומי. התלבשתי בשכבות, לקחתי מטריה, ויצאתי. למרות הקור והגשם, משהו קרה לי. השקט, הצבעים האפורים של העצים, הריח של האדמה הרטובה, הכל פשוט הרגיע אותי. הבנתי שגם בתוך הקור והאפרוריות יש יופי.
מיתוס נפוץ: "טבע זה רק ביערות ובגנים לאומיים"
טעות נפוצה היא לחשוב שטבע זה רק ביערות עבותים או בגנים לאומיים עצומים. אבל האמת היא שטבע נמצא בכל מקום – אפילו בפיסת הדשא הקטנה שמול הבית, או בעץ שצומח ליד המדרכה.
רונית מתל אביב שואלת: "האם מספיק להסתכל על תמונות של טבע כדי להרגיש את האפקט המרגיע?"
תשובה: לא ממש. תמונות יכולות להיות נחמדות, אבל הן לא מחליפות את החוויה החושית המלאה של להיות בטבע. זה כמו להסתכל על תמונה של פיצה במקום לאכול אותה – זה לא אותו דבר.
לסיום: המתנה שבנוכחות מלאה
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. האם הפרילוּפְטְסְלִיב באמת יכול לעזור לנו להתמודד עם חרדה ושחיקה? אני חושבת שכן, אבל זה דורש מאמץ, התמדה, ובעיקר – נכונות להתנתק מהמוכר והנוח ולהתחבר למשהו גדול מאיתנו.
החודש הקרוב אני מתכננת לנסות לצאת לטיול טבע קצר בכל יום, גם אם זה רק 10 דקות של הליכה בפארק השכונתי. אעדכן כאן בהמשך איך זה השפיע עלי.
אולי בפעם הבאה ניגע בטכניקות מיינדפולנס בטבע. עד אז, צאו החוצה, תנשמו עמוק, ותנו לטבע לעשות את שלו.
