ביום רביעי שעבר, בזמן שאני מחכה בתור לקפה ב"קפה גרג" בקניון עזריאלי (כן, אני יודע, קצת קלישאתי), קלטתי זוג מבוגרים מתווכחים. לא סתם מתווכחים - מתווכחים בגרון ניחר על משהו שנשמע כמו חניה כפולה. הרגע הזה, על פניו שגרתי, גרם לי לחשוב: מה קורה לנו שם בפנים שמדליק לנו את הפיוז כל כך מהר? והאם יש דרך לכבות את האש בלי לשרוף את כל הבית?
התשובה, לפחות עבורי, התחילה ב-12 דקות של כתיבה רפלקטיבית ביום. נשמע כמו עוד טרנד ניו-אייג', נכון? האמת היא, שגם אני הייתי סקפטי. פעם חשבתי שכתיבה זה רק לעבודה או בשביל לכתוב פוסטים בפייסבוק. אבל אז גיליתי שזה משהו הרבה יותר עמוק מזה.
אז מה זה בכלל כתיבה רפלקטיבית?
בגדול, מדובר בכתיבה חופשית על המחשבות והרגשות שלכם. אין פה חוקים, אין צורך בשפה גבוהה, ואין ציון. פשוט כותבים. זה כמו לדבר עם חבר טוב – רק שהחבר הזה הוא אתם.
הקסם קורה כשמתחילים לחפור קצת יותר עמוק. אנחנו רגילים להדחיק רגשות, לברוח מהמחשבות שמטרידות אותנו. כתיבה רפלקטיבית מאפשרת לנו לעצור, להתבונן, ולשאול: "מה קורה פה בעצם?".
אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי את זה. ישבתי עם פנקס ועט, והרגשתי ממש מטופש. "למה אני מבזבז את הזמן על השטויות האלה?", חשבתי לעצמי. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס. התחלתי לכתוב על הלחץ בעבודה, על הריבים הקטנים עם הילדים, על תחושת הבדידות שלפעמים מציפה אותי.
הפתעה! גיליתי שהמילים פשוט התחילו לזרום. בלי מחשבה, בלי צנזורה. פתאום דברים התחילו להתבהר. הבנתי שהלחץ בעבודה נובע לא רק מעומס, אלא גם מהתחושה שאני לא מספיק טוב. הבנתי שהריבים עם הילדים קשורים יותר לתחושת חוסר שליטה מאשר ל"מרדנות" שלהם.
שמעתי על זה בפודקאסט של ד"ר ג'ו דיספנזה, והוא דיבר על איך כתיבה רפלקטיבית יכולה לשנות את דפוסי החשיבה שלנו. הוא הסביר שזה כמו לאמן את המוח שלנו לראות את העולם בצורה אחרת. כמו נוירופלסטיות, אבל בלי ניתוח!
אבל רגע, איך זה קשור לדלקת בגוף?
אז הנה מגיע החלק המדעי, שאולי נשמע קצת מופרך, אבל תאמינו לי, הוא מגובה במחקרים. לחץ כרוני, חרדה, ודיכאון גורמים לדלקת בגוף. זה לא סתם "כאב בטן מלחץ", זה משהו הרבה יותר עמוק. דלקת כרונית קשורה למחלות לב, סוכרת, ואפילו סרטן.
הכתיבה הרפלקטיבית, כך מתברר, עוזרת להפחית את הלחץ והחרדה, וכתוצאה מכך, מפחיתה גם את הדלקת בגוף. מחקרים הראו שאנשים שכותבים באופן קבוע על רגשותיהם חווים ירידה של עד 63% ברמות הדלקת בגוף! מדהים, נכון?
אבל שימו לב – לא כדאי לכתוב על דברים שליליים בצורה אובססיבית! זה יכול לגרום ליותר נזק מתועלת. המטרה היא לא לטבוע בתוך הרגשות, אלא להתבונן בהם ממרחק.
שאלה טובה שעולה בדרך היא: האם זה באמת עובד לכולם? אתם לא לבד – גם אני תוהה את זה לפעמים. אני חושב שהתשובה היא לא חד משמעית. זה לא קסם, וזה לא תחליף לטיפול מקצועי. אבל זה כלי פשוט ויעיל שיכול לעזור לרבים מאיתנו להתמודד עם אתגרי החיים.
אז איך מתחילים?
הנה כמה טיפים פשוטים:
- הקדישו 12 דקות ביום: כן, רק 12 דקות. זה הזמן שלוקח לקפה להתקרר.
- מצאו מקום שקט: שבו במקום שבו אתם מרגישים בנוח, בלי הסחות דעת.
- פשוט כתבו: אל תחשבו על דקדוק או ניסוח. כתבו כל מה שעולה לכם בראש.
- אל תצנזרו את עצמכם: תרגישו חופשיים לכתוב על כל דבר, גם אם זה נראה לכם טיפשי או מביך.
- היו סבלניים: זה לוקח זמן להתרגל לזה. אל תתייאשו אם זה לא מרגיש לכם טבעי בהתחלה.
אסור לעשות את זה!
טעות נפוצה היא לחשוב שכתיבה רפלקטיבית זה כמו לכתוב יומן. זה לא! המטרה היא לא לתעד את היום שלכם, אלא לחקור את הרגשות והמחשבות שלכם.
תיבת שאלות מהקהל (בדויה):
- רונית מתל אביב שואלת: "אני לא יודעת מה לכתוב! אני פשוט בוהה בדף ריק."
תשובה: התחילי בשאלה פשוטה: "איך אני מרגישה עכשיו?" או "מה מטריד אותי היום?".
- אביחי מחיפה שואל: "זה לא סתם בזבוז זמן? זה לא יעזור לי לפתור את הבעיות שלי."
תשובה: זה לא פתרון קסם, אבל זה כלי שיכול לעזור לך להבין את הבעיות שלך בצורה טובה יותר, ולמצוא פתרונות יצירתיים.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכנן לנסות לשלב מדיטציה קצרה לפני הכתיבה, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של הקשר בין תזונה לדלקת בגוף.
הכתיבה הרפלקטיבית היא לא פתרון קסם, אבל היא כלי עוצמתי שיכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, להפחית את הלחץ והחרדה, ולהפחית את הדלקת בגוף. זה כמו מתנה קטנה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, כל יום, למשך 12 דקות. ואולי, רק אולי, בזכות זה, בפעם הבאה שמישהו יחנה לידי בחניה כפולה, אני אצליח לנשום עמוק ולהגיב קצת יותר בסבלנות.
