ביום רביעי שעבר, בדיוק כשהזמנתי קפה הפוך קטן ב"קפה גרג" (כן, אני יודע, לא הכי אנין טעם, אבל הם הכי קרובים למשרד) תפסתי את עצמי שוב חושב על זה. על איך הליכה, הפעולה הכי בסיסית, הכי טריוויאלית, הפכה בשבילי למשהו אחר לגמרי. משהו שממש משנה את איך שאני מרגיש.
וזה לא סתם תחושה טובה אחרי פעילות גופנית. משהו עמוק יותר קורה שם, במוח. אני מדבר על שינוי אמיתי, ברמת המבנה. כן, זה נשמע קצת מוגזם, אבל תכף תבינו.
אבל רגע, לפני הכל, כמה מילים על איך הגעתי לזה. כבר שנים שאני סובל מנדודי שינה. כן, אני יודע, "הייטקיסט עם נדודי שינה" – קלישאה. אבל זה אמיתי. ואחרי שניסיתי כדורים (פחות עבד), מדיטציה (עבד קצת, לא מספיק), ואינספור עצות מחברים (תפסיק לשתות קפה אחרי שש!), התחלתי לחפש פתרונות אחרים. פתרונות שאולי אפילו... משנים את המוח.
הסטנפורד הסודי (יחסית): מה גילו שם?
בטח שמעתם על מחקרים שמראים שהליכה טובה לבריאות. נו, ברור. אבל המחקר הספציפי הזה, מסטנפורד (אני חושב שראיתי אותו ב-"Journal of Neuroscience", אבל אני לא סגור על זה), הראה משהו אחר. הם גילו שאנשים שהלכו במסלולים ספציפיים, עם דגש על תשומת לב לתחושות גופניות, חוו שינויים במבנה המוח. בעיקר באזורים שאחראים על רגשות וויסות עצמי.
עכשיו, אני לא נוירולוג. למעשה, אני בכלל מפתח תוכנה. אבל הרעיון הזה, של "נוירופלסטיות" – היכולת של המוח להשתנות – תמיד ריתק אותי. זה קצת כמו לכתוב מחדש את הקוד של עצמך. מדהים, לא?
(זה מזכיר לי את סבתא שלי, עליה השלום, שהייתה אומרת "תחשוב טוב יהיה טוב". אולי היא הייתה יותר חכמה ממה שחשבתי.)
אז מה זה אומר "מסלול ספציפי"? זה לא סתם ללכת מסביב לבלוק. זה הליכה מודעת. זה להרגיש את האדמה מתחת לרגליים, את האוויר על הפנים, את התנועה של הגוף. זה לשים לב למחשבות שעולות, אבל לא להיסחף איתן. כמו עלים על זרם נחל.
האמיגדלה: גלאי העשן המוטרף
המחקרים האלה מדברים הרבה על האמיגדלה, שהוא בעצם ה"גלאי עשן" של המוח. כשהאמיגדלה מזהה סכנה (אמיתית או מדומה), הוא ישר מפעיל את כל מערכות האזעקה. אבל כשחיים בלחץ מתמיד, הגלאי עשן הזה נהיה רגיש מדי. הוא מצפצף על כל דבר. הליכה מודעת, אומרים, עוזרת "לכייל" אותו מחדש.
אוטופגיה מנטלית: ניקוי אביב למוח
שמעתי גם על המושג "אוטופגיה", שזה בעצם תהליך של ניקוי עצמי של תאים. חושבים שאוטופגיה, גם ברמה הפיזית וגם ברמה המנטלית, עוזרת להיפטר מדברים מיותרים שמפריעים לתפקוד תקין של המוח.
המסלול שלי: ניסוי עצמי על שם דני
אז התחלתי לנסות את זה בעצמי. בהתחלה, זה היה קשה. המחשבות רצו לי בראש כמו מכוניות בכביש איילון בשישי בצהריים. אבל לאט לאט, התחלתי להתרגל. אני הולך כל יום, בערך חצי שעה, בפארק הירקון. זה המסלול שלי. אני משתדל לשים לב לכל צעד, לכל נשימה. להרגיש את הגוף.
(דני, חבר שלי, אמר לי שהוא מנסה את זה כבר חודש. הוא אמר שההבדל מדהים. אני עדיין קצת סקפטי, אבל אני ממשיך.)
הפלא של הנשימה: כאן ועכשיו
לפני כל הליכה, אני עושה כמה תרגילי נשימה פשוטים. זה עוזר לי להתמקד ברגע הנוכחי. לנשום עמוק, להרגיש את האוויר נכנס ויוצא. זה נשמע קצת קיטשי, אני יודע, אבל זה עובד.
אז, מה עושים עכשיו?
מחשבות אחרונות (לא בהכרח מסודרות)
אני עדיין לא יודע אם זה הפתרון הקסם לנדודי השינה שלי. אני לא יודע אם זה באמת משנה את המוח שלי ברמה הפיזית. אבל אני יודע שאני מרגיש אחרת. יותר רגוע, יותר מחובר לעצמי. וזה, בפני עצמו, שווה את זה.
חשוב לי להדגיש, אין פה "מידה אחת מתאימה לכולם". מה שעובד לי, לא בהכרח יעבוד לכם. אבל אני ממליץ לנסות. לצאת להליכה קצרה, לשים לב לגוף, לנשום עמוק. אולי תגלו משהו חדש על עצמכם.
אני תוהה, האם מישהו ניסה את זה בעבר? אשמח לשמוע סיפורים אישיים. ומה הלאה? החודש אני מתכנן לבדוק גם את הקשר בין תזונה לאיכות שינה, נראה אם יש שם עוד קסמים.
