ביום שלישי שעבר, כשהייתי תקוע בפקק נוראי בדרך לחדר כושר המאולתר שלי בגבעתיים, הבטתי על האיש ההוא, תקוע גם הוא, מנסה נואשות להזיז את הצוואר שלו מצד לצד. הוא נראה כמו רובוט שמתקשה להבין למה הוא בכלל שם. ואז פתאום זה הכה בי: האם כל ה"חימום" וה"מתיחות" האלה באמת נחוצים? או שאנחנו פשוט שבויים בפרדיגמה מיושנת של תעשיית כושר שמרוויחה מזה?
זה גרם לי לחשוב מחדש על כל מה שאני יודע על כושר, עמידות גופנית ואריכות ימים. האם ייתכן שהסוד נמצא לא במכונות המשוכללות ובאימונים המפרכים, אלא דווקא בתנועה טבעית ואינטואיטיבית, כפי שהיא מתבטאת בקרב קהילות ילידיות ומסורתיות?
אז בואו נצלול פנימה. בואו נטיל ספק בכל מה שלימדו אותנו, ונחפש את האמת המסתתרת בפשטות.
אריכות ימים בסגנון אוקינאווה: הסוד הוא לא במכון כושר
אוקינאווה, יפן, ידועה באוכלוסיית האנשים המבוגרת ביותר בעולם. אנשים בני 80, 90 ואפילו 100 שממשיכים לעבוד, לטייל ולרקוד כאילו הזמן עצר מלכת. מה הסוד שלהם? האם הם מבלים שעות על הליכון או מרימים משקולות כבדות? ממש לא.
החיים שלהם מורכבים מתנועה טבעית ויומיומית: עבודה בגינה, הליכה ממקום למקום, תנועות גוף המותאמות לפעולות היומיומיות. הם לא מתוחים ומתוזמנים – הם פשוט זורמים.
אגב, שמעתי פעם ב-TED Talk של דן בוטנר (Dan Buettner), שחקר את האזורים הכחולים בעולם (אזורים עם תוחלת חיים גבוהה במיוחד), שהוא ציין שאנשים אלה פשוט "זזים כל הזמן" בלי לחשוב על זה כ"אימון". הוא אמר משהו בסגנון "הסוד הוא לא לעשות יותר פעילות גופנית, אלא להפוך את הפעילות הגופנית לחלק טבעי מחיי היומיום".
הפרוטוקול הצבאי: יותר פשוט ממה שאתם חושבים
לצבאות יש מטרה ברורה: להכשיר חיילים עמידים, חזקים ומוכנים לכל משימה. הם לא מתפנקים עם תרגילי אינסטגרם טרנדיים או דיאטות כאסח. הם מתמקדים בתנועות בסיסיות ופונקציונליות:
- ריצה: לא ספרינטים מטורפים, אלא ריצות ארוכות וקצביות שמשפרות את סיבולת הלב והריאה.
- הרמת משקל גוף: שכיבות סמיכה, מתח, סקוואטים – תרגילים המשתמשים במשקל הגוף כדי לבנות כוח וסיבולת.
- תרגילי ניידות: תנועות בסיסיות כמו זחילה, גלגול, וטיפוס שמשפרות את הניידות והקואורדינציה.
זהו. בלי שטויות. תנועות טבעיות שמכינות את הגוף לכל אתגר.
מיתוס המתיחות: האם אנחנו באמת צריכים את זה?
בואו נהיה כנים: כמה פעמים ראיתם חיה בר עוצרת באמצע מרדף כדי לבצע מתיחות מורכבות? אף פעם. חיות פשוט זזות, רצות, קופצות ומטפסות בלי לחשוב פעמיים.
אז למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן במתיחות סטטיות לפני אימון? המחקרים מראים שמתיחות סטטיות יכולות אפילו לפגוע בביצועים! מה שכן מומלץ זה תנועות דינאמיות, כאלה שמכינות את הגוף לפעולה.
שאלה רטורית (באמת!): האם הליכון זה באמת ריצה?
למה שאריה ילך הלוך ושוב בכלוב? זה לא טבעי! ריצה על הליכון היא תנועה מלאכותית, סביבה מבוקרת שמנתקת אותנו מהקרקע, מהרוח ומהטבע. עדיף לרוץ בחוץ, בשטח, על חול או דשא. זה מאתגר יותר, מעניין יותר, וטוב יותר לגוף ולנפש.
טעות נפוצה: "כאבים זה טוב"
טעות! כאב הוא סימן אזהרה. אם משהו כואב, עצרו. הקשיבו לגוף שלכם. הוא יודע מה טוב לו ומה לא. אל תנסו לדחוף את עצמכם מעבר לגבולות שלכם.
שאלות מהקהל (בדויות אבל רלוונטיות):
- יעל מחיפה: "אני לא יכולה לרוץ בחוץ בגלל הברכיים שלי. מה לעשות?"
תשובה: התחלי עם הליכה, שחייה או רכיבה על אופניים. התמקדי בתנועות עדינות שלא מכבידות על הברכיים.
- אבי מרמת גן: "אני שונא לעשות שכיבות סמיכה. יש אלטרנטיבה?"
תשובה: כן! התחל עם שכיבות סמיכה על קיר או על ברכיים. תתקדם בהדרגה עד שתצליח לעשות שכיבות סמיכה רגילות.
לסיום, קצת מחשבות לא סגורות:
אני עדיין מנסה להבין את האיזון הנכון בין אימון מודרני לתנועה טבעית. מצד אחד, אני אוהב את האתגר והטכנולוגיה של חדרי הכושר. מצד שני, אני מרגיש שהתרחקנו קצת מהשורשים שלנו, מהיכולת הטבעית שלנו לנוע בחופשיות ובקלות.
החודש הקרוב אני מתכנן לנסות לשלב יותר תנועה ספונטנית בחיי היומיום שלי: לרקוד קצת יותר בבית, ללכת יותר ברגל, ופשוט לשחק עם הילדים בלי לחשוב על זה כ"אימון". אעדכן כאן בהמשך מה יצא מזה.
אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של תזונה טבעית ואריכות ימים. או אולי נצלול לעומק העולם המרתק של תנועת ה"Ido Portal", שמשלבת בין אקרובטיקה, תנועה טבעית ופילוסופיה עתיקה. מי יודע?
