ביום רביעי שעבר, כשסחבתי את עצמי אחרי יום עבודה מטורף לאימון HIIT השלישי שלי השבוע, משהו נסדק. לא פיזית (תודה לאל!), אלא משהו פנימי. עמדתי שם, מזיעה, נושמת בכבדות, וחשבתי לעצמי: "למה בעצם אני עושה את זה לעצמי?". שאלה טובה, הא? האם באמת צריך להרוג את עצמנו כדי להיות בריאים וחזקים?
אז, חברים, בואו נדבר על אימון יתר - אותו אויב שקט שלעתים קרובות מתחבא מאחורי מסכת ה"אין קיצורי דרך".
מה זה בכלל אימון יתר? (ולמה אנחנו כל כך אוהבים להתעלם מזה)
אימון יתר הוא מצב שבו הגוף שלך נמצא תחת עומס מתמשך שלא מאפשר לו להתאושש כראוי. הוא יכול להתבטא בתסמינים כמו עייפות כרונית, ירידה בביצועים, מצבי רוח משתנים, פציעות חוזרות ונשנות, ואפילו ירידה בחשק המיני (כן, זה אמיתי!). בקיצור, אתה מתחיל להרגיש כמו סמרטוט ולא כמו סופרמן.
למה אנחנו מתעלמים מזה? כי אנחנו חיים בעידן שבו "יותר" נחשב ל"טוב יותר". מפוצצים אותנו במסרים על "לדחוף את עצמנו לקצה", "לצאת מאזור הנוחות", ו"להזיע את הנשמה". אנחנו מודדים את עצמנו לפי מספר הקילוגרמים שהרמנו, המרחק שרצנו, או מספר השעות שבילינו בחדר הכושר. אבל הגוף שלנו לא תוכנן לעמוד בעומסים האלה לאורך זמן.
"אין כאבים, אין תוצאות" - מיתוס מסוכן
שמעתי את זה לא פעם. "No pain, no gain", הם אומרים. אבל מה אם אני אגיד לכם שדווקא יש כאבים, אין תוצאות? כאב הוא האזהרה של הגוף שלכם. הוא צועק לכם: "היי, משהו פה לא בסדר! תעצור רגע ותקשיב לי!". להתעלם מהכאב הזה זה כמו לכבות את האזעקה בזמן שפורץ גונב לכם את הטלוויזיה. לא חכם במיוחד, נכון?
אז איפה עובר הגבול? איך יודעים מתי אנחנו דוחפים את עצמנו מספיק ומתי אנחנו עוברים את נקודת האל-חזור?
הסוד נמצא בתנועה טבעית (והלקח שאפשר ללמוד מאוקינאווה)
תחשבו על זה רגע: חיות טרף לא עושות מתיחות דינמיות לפני שהן יוצאות למרדף, נכון? הן פשוט זזות. הן רצות, קופצות, מטפסות, מתגלגלות. התנועה שלהן טבעית, אינטואיטיבית, מחוברת לגוף שלהן. הן לא חושבות על "סטים" ו"חזרות" או על "טווח תנועה אופטימלי". הן פשוט זזות.
ומה עם בני האדם? תסתכלו על קשישים באוקינאווה, יפן, או בהרי הקווקז. אנשים בני 80, 90 ואפילו 100 שממשיכים לעבוד בגינה, לרקוד, ללכת מרחקים ארוכים, ולחיות חיים פעילים ועצמאיים. מה הסוד שלהם? הם לא מבזבזים את זמנם על מכשירי כושר מתוחכמים או דיאטות אופנתיות. הם פשוט ממשיכים לזוז באופן טבעי, כחלק מחיי היום-יום שלהם.
אז איך מיישמים את זה בחיים שלנו?
- תקשיבו לגוף שלכם: זה נשמע קלישאתי, אבל זה באמת חשוב. שימו לב לאותות שהגוף שלכם שולח לכם. עייפות כרונית? כאבים חדים? מצב רוח ירוד? אלה סימנים שאתם צריכים להוריד הילוך.
- תנועה יומיומית: במקום להכריח את עצמכם ללכת לחדר הכושר חמש פעמים בשבוע, תנסו לשלב יותר תנועה בחיים שלכם באופן טבעי. תעלו במדרגות במקום במעלית, תלכו ברגל לעבודה או לסידורים, תרקדו בבית כשאתם שומעים מוזיקה טובה.
- תנועה "פרימיטיבית": תזכרו ש"פרימיטיבי" לא בהכרח אומר "נחות". להיפך! תנועות כמו זחילה, טיפוס, גלגול, וסקוואטים עמוקים מחזקות את הגוף שלכם בצורה הוליסטית ומחוברות יותר לתנועות הטבעיות שלנו.
- תחשבו "תנועה", לא "אימון": תפסיקו להסתכל על פעילות גופנית כעל משימה מעיקה שחייבים לעשות כדי לרצות מישהו אחר (מאמן, בן/בת זוג, החברה). תתחילו לראות בתנועה הזדמנות ליהנות, לחקור, ולהתחבר לגוף שלכם.
שאלה מהקהל (הבדויה):
- שואלת שרון מחיפה: "אני רצה למרתון עוד חודשיים, ואני מפחדת להוריד את נפח האימונים שלי. מה לעשות?"
* תשובה: שרון, חשוב שתקשיבי לגוף שלך. אם את מרגישה עייפות או כאבים, תורידי את נפח האימונים באופן הדרגתי ותתמקדי בהתאוששות. תזכרי שיום מנוחה אחד יכול להיות שווה לשבוע של אימונים מפרכים.
אסור לעשות את זה! (או: טעות נפוצה שאני רואה כל הזמן)
הרבה אנשים מתמקדים רק בסוג אחד של פעילות גופנית, כמו ריצה או הרמת משקולות, ומתעלמים משאר הגוף שלהם. זה כמו לטפל רק בחלק אחד של הגינה ולהזניח את השאר. חשוב לעבוד על כל קבוצות השרירים ולשלב סוגים שונים של פעילות גופנית, כמו יוגה, פילאטיס, שחייה, או אפילו סתם הליכה בטבע.
לסיכום (או: ההתחלה)
אז, חברים, בואו נפסיק לרדוף אחרי ה"יותר" ונתחיל להעריך את ה"מספיק". בואו נתחבר לגוף שלנו, נקשיב לו, וניתן לו את מה שהוא באמת צריך: תנועה טבעית, מגוונת, ומהנה.
אני עדיין מנסה להבין את האיזון המושלם הזה בעצמי, ואם למישהו מכם יש טיפים או תובנות, אשמח לשמוע בתגובות. החודש הקרוב אני מתכנן להתמקד יותר בתנועה אינטואיטיבית ולחקור סוגים שונים של פעילות גופנית שלא ניסיתי בעבר, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בנושא של שינה והתאוששות - הגיבורים הבלתי מוכרים של עולם הכושר.
