ביום שלישי אחד, לפני כמה שנים, כשניסיתי לשווא לסדר את הניירת המאיימת על שולחני במשרד, זה הכה בי כמו רעם ביום בהיר: אני לא שמחה. לא שמחה באמת, לא מבפנים. חייכתי בפגישות, עמדתי ביעדים, אבל משהו היה חסר. והחוסר הזה הלך וגדל, כמו בור שחור בבטן.
האם גם אתם מכירים את התחושה הזו? שאנחנו רודפים אחרי השמחה כמו אחרי פרפר חמקמק, אבל היא תמיד מרחפת מעט מעל, מחוץ להישג יד?
אז בואו נדבר על שמחה. לא על השמחה המתוקשרת, האינסטגרמית, אלא על השמחה האמיתית, האוטנטית. זו שנובעת מבפנים, לא כתגובה חיצונית. זו שלא תלויה בפוסטים עם לייקים או במבצעים בקניון.
מהי בעצם שמחה אוטנטית?
זו היכולת להיות נוכח, להרגיש את מלוא החיים - את היופי, הכאב, את הכל. זה לא אומר להיות מאושר כל הזמן (כי מי יכול?), אלא לקבל את כל מגוון הרגשות שלנו, ולאפשר להם לחלוף בנו, כמו עננים בשמיים.
הפסיכולוגיה החיובית מלמדת אותנו שהשמחה שלנו מושפעת משלושה מרכיבים עיקריים: גנטיקה, נסיבות חיים ובחירות שאנחנו עושים. שני הראשונים פחות בשליטתנו, אבל השלישי – הוא המפתח.
אז מה עושים? איך בוחרים בשמחה אוטנטית?
- מיינדפולנס (Mindfulness): הנה הטיפ הראשון והחשוב ביותר. תרגול מיינדפולנס, או קשיבות, מלמד אותנו להיות נוכחים ברגע הזה. זה אומר לשים לב לנשימה, לתחושות בגוף, למחשבות שעוברות בראש, מבלי לשפוט אותן. פשוט להיות.
אנקדוטה: פעם חשבתי שמיינדפולנס זה רק לנזירים בודהיסטים. אבל אז התחלתי לתרגל 5 דקות ביום, ופתאום שמתי לב לקפה של הבוקר, לריח של הגשם הראשון, לדברים הקטנים שפספסתי קודם.
תרגיל קצר: עצמו עיניים, שימו לב לנשימה. איך האוויר נכנס ויוצא. אם מחשבות מגיעות, אל תילחמו בהן, פשוט הבחינו בהן ותחזרו לנשימה.
- הכרת תודה: מחקרים מראים שאנשים שמביעים הכרת תודה באופן קבוע מדווחים על רמות שמחה גבוהות יותר.
טיפ: כתבו כל ערב שלושה דברים שאתם מודים עליהם. זה יכול להיות גדול או קטן, חשוב העיקר שתשימו לב אליו.
ציטוט: "הכרת תודה פותחת את מלוא החיים. היא הופכת את מה שיש לנו ליותר ממספיק." - מלאני ביטי
- חיבור חברתי: אנחנו יצורים חברתיים, וקשרים משמעותיים עם אחרים חיוניים לשמחתנו.
שאלה רטורית: מתי בפעם האחרונה התקשרתם סתם כך לחבר טוב לשאול מה שלומו?
- פעולה משמעותית: עשייה שנותנת לנו תחושת מטרה ומשמעות תורמת לשמחה אוטנטית.
טעות נפוצה: לחשוב שצריך לעשות משהו "גדול" כדי לתרום. זה יכול להיות גם משהו קטן, כמו לעזור לשכן קשיש או להתנדב בקהילה.
- תנועה: פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שהם משככי כאבים טבעיים ומשפרי מצב רוח.
אסור לעשות את זה: לשבת כל היום מול המסך ולצפות בסדרות. גוף בתנועה הוא גוף שמח.
מיתוס נפוץ: שמחה היא מטרה
הרבה אנשים חושבים שאם רק ישיגו את X או Y, הם יהיו שמחים. אבל האמת היא ששמחה היא לא מטרה סופית, אלא תוצר לוואי של חיים מלאים ומשמעותיים.
שאלה מהקהל (בדויה): "אביטל מחיפה שואלת: אני מנסה הכל, אבל אני עדיין לא שמחה. מה אני עושה לא נכון?"
אביטל יקרה, קודם כל, תזכרי שאין נוסחת קסם. שמחה היא מסע, לא יעד. דבר שני, תהיי סבלנית עם עצמך. זה לוקח זמן. ואחרון, חשוב מאוד: פני לעזרה מקצועית אם את מרגישה שאת לא מצליחה לבד. אין בזה שום בושה.
האמיגדלה והשמחה
במדעי המוח, האמיגדלה היא אזור במוח שאחראי על עיבוד רגשות, במיוחד פחד וחרדה. אפשר לדמות אותה ל"גלאי עשן" במוח. כשאנחנו חווים לחץ כרוני, האמיגדלה הופכת רגישה מדי, והיא מגיבה גם לאיומים קטנים.
תרגול מיינדפולנס עוזר להרגיע את האמיגדלה, ולהחזיר אותה לאיזון. זה מאפשר לנו להגיב בצורה רגועה ושקולה יותר לאתגרי החיים, ולחוות יותר שמחה.
הסיפור האישי שלי
אחרי אותו יום שלישי גורלי במשרד, החלטתי לעשות שינוי. התחלתי לתרגל מיינדפולנס באופן קבוע, התחלתי לכתוב יומן הכרת תודה, והתחלתי להקדיש יותר זמן לדברים שאני אוהבת, כמו לטייל בטבע ולבלות עם המשפחה שלי.
הדרך לא הייתה קלה, היו גם ימים קשים, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שמחה אמיתית, שמחה שלא תלויה בנסיבות חיצוניות.
אני עדיין מנסה להבין מה הכי נכון בעניין הזה, ואם מישהו מכם ניסתה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה. החודש הקרוב אני מתכננת לנסות לעשות מעשה טוב אחד ביום, ואעדכן כאן בהמשך... אולי בפעם הבאה ניגע בטיפול עצמי (Self-Care) כדרך לשמחה.
