ביום שלישי שעבר, עמדתי בתור לסופר. עייפה, אחרי יום עבודה מטורף, ועם רשימה ארוכה מדי של מטלות. פתאום, קלטתי אישה מבוגרת שמנסה להבין איך לשלם באפליקציה החדשה. התור מאחוריי התחיל לנשום בכבדות. משהו בי רצה פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל אז, צץ לי בראש משהו שקראתי פעם על בודהיסאטווה.
מה אם במקום להתעצבן, אני אנסה לעזור לה?
הידעתם שחרדה היא כמו סערת רגשות בתוכנו? עוצמתית, סוחפת, אבל בסופו של דבר – חולפת. טכניקת הבודהיסאטווה, גישה טיבטית עתיקה לאלטרואיזם, מציעה דרך ייחודית להרגיע את הסערה הזו. במקום להילחם ברגשות הקשים, היא מזמינה אותנו להפנות את תשומת הלב החוצה, אל עבר סבלם של אחרים.
אז מה זה בעצם בודהיסאטווה?
בפשטות, בודהיסאטווה הוא יצור נאור שדוחה את הכניסה לנירוונה כדי לעזור לאחרים להשתחרר מסבל. זו לא דמות דתית רחוקה – זו גישה, דרך חיים. זו ההבנה שהאושר שלנו קשור בקשר בל יינתק לאושרם של אחרים.
תחשבו על זה רגע: האם קרה לכם פעם שעזרתם למישהו ופתאום הרגשתם יותר טוב עם עצמכם?
זה לא מקרי.
מסורות רוחניות עתיקות, כמו הבודהיזם, הבינו את הקשר העמוק הזה לפני אלפי שנים. והיום, מדעי המוח מאשרים את זה – נוירופלסטיות, היכולת של המוח שלנו להשתנות ולהסתגל, מושפעת מהפעולות שלנו. כשאנחנו עושים מעשים טובים, אנחנו ממש משנים את המוח שלנו לטובה.
האמיגדלה: גלאי העשן הרגיש שלנו
בואו נדבר קצת על האמיגדלה, אותו "גלאי עשן" במוח שאחראי על תגובות פחד וחרדה. כשאנחנו בלחץ מתמשך, האמיגדלה שלנו הופכת רגישה מדי, ומתחילה להפעיל אזעקות שווא.
אז איך אלטרואיזם עוזר?
פעולות של חמלה ונתינה מפעילות אזורים אחרים במוח, כמו האזורים שקשורים לתחושת תגמול וחיבור חברתי. זה קצת כמו להנמיך את הווליום של האמיגדלה ולהגביר את הווליום של תחושת הרווחה הפנימית שלנו.
מיתוס נפוץ: "אני חייב לדאוג לעצמי קודם"
הרבה אנשים חושבים שאי אפשר לעזור לאחרים עד שלא דואגים לעצמם קודם. זה נשמע הגיוני, נכון? אבל האמת היא שהדאגה לאחרים יכולה להיות הדרך הכי טובה לדאוג לעצמנו.
זה כמו לנסות למלא כוס מים דולפת – ככל שתמלאו אותה יותר, כך היא תישפך מהר יותר.
לעומת זאת, כשאנחנו שופכים מים לכוסות של אחרים, אנחנו בעצם ממלאים את הכוס שלנו באופן עקיף.
איך מתרגלים את טכניקת הבודהיסאטווה? (זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים)
זה לא אומר שצריך להתחיל לתרום את כל המשכורת או לצאת למסע התנדבות בהודו. אפילו פעולות קטנות של נתינה יכולות לעשות הבדל גדול.
1. חיוך: חייכו למישהו זר ברחוב. שימו לב איך זה גורם לכם להרגיש.
2. הקשבה פעילה: בפעם הבאה שמישהו מספר לכם על בעיה, הקשיבו באמת, בלי לחשוב על מה אתם הולכים לענות.
3. מעשה אקראי של חסד: תשלמו על הקפה של האדם הבא בתור, תעזרו לאישה עם העגלה בסופר, או פשוט תחזיקו את הדלת פתוחה.
ואם מרגיש לכם ממש קשה?
זכרו שהמחשבות הן כמו עלים על זרם נחל – אפשר להתבונן בהן מבלי להיסחף. נסו לעצור רגע, לקחת כמה נשימות עמוקות, ולהרגיש את הגוף שלכם.
הנה תרגיל קטן: עצמו את העיניים, שימו לב לנשימה, ושאלו את עצמכם: "מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לעזור למישהו אחר, אפילו במעט?"
שאלה מהקהל (בדויות, אבל רלוונטיות):
- רונית מתל אביב שואלת: "אני מרגישה שאני כל כך שקועה בבעיות שלי, איך אני יכולה לדאוג לאחרים?"
תשובה: רונית, זה לגמרי מובן. תתחילי בקטן. תזכרי, אפילו מעשה קטן של חסד יכול לעשות הבדל גדול, גם בשבילך.
- אבי מחיפה שואל: "אני לא מאמין באלטרואיזם, אני חושב שאנשים עוזרים לאחרים רק כדי להרגיש טוב עם עצמם."
תשובה: אבי, זה בסדר להיות סקפטי. אבל גם אם המניע הוא אגואיסטי, התוצאה היא עדיין טובה.
אסור לעשות את זה! (טעות נפוצה):
אל תנסו להיות מושלמים. אל תכעסו על עצמכם אם אתם לא מצליחים לעזור כל הזמן. זכרו, זה תהליך, לא מטרה.
אז מה קרה לי בסופר?
חזרתי לאישה המבוגרת, הסברתי לה בסבלנות איך להשתמש באפליקציה, ואפילו עזרתי לה לארוז את הקניות. לקח לי כמה דקות נוספות, אבל משהו בי הרגיש אחרת. החרדה שלי נעלמה, ובמקומה הייתה תחושה של חיבור ושלווה.
אני עדיין מנסה להבין איך ליישם את טכניקת הבודהיסאטווה בחיי היומיום, ואם מישהו מכם ניסה את השיטה – אשמח לשמוע איך היה.
החודש הקרוב אני מתכננת לנסות להתנדב פעם בשבוע, ואעדכן כאן בהמשך...
אולי בפעם הבאה ניגע בשאלה – האם אלטרואיזם יכול לשנות את העולם?
זכרו: הנוכחות המלאה היא מתנה. קודם כל לעצמנו.
